משמעות התורה בחייו של האדם חורגת מגדר חובה דתית בלבד; היא מהווה מקור להנאה מתמדת ולמורה נבוכים אישי. מצוות ה' אינן עול, אלא מהוות תחליף ליועצים בשר ודם, ומעניקות הדרכה מעשית, רוחנית ומוסרית בכל תחומי החיים.
המילה שַׁעֲשֻׁעָי מתפרשת כעיסוקו המרכזי של האדם [רש"י]. הפרשנים מסכימים כי עדות ה' אינן רק חובה שמשוחחים בה באקראי, אלא הן מקור של עונג והתעסקות תמידית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
התורה הופכת ליועצת האישית של המשורר. המילים אַנְשֵׁי עֲצָתִֽי מוסברות כחסרות אות או מילה, וישנן שתי דרכים להשלימן: יש המפרשים זאת כאילו נכתב "כאנשי עצתי", דהיינו שהתורה משמשת כמו יועצים [אבן עזרא], ויש המשלימים זאת ל"הם אנשי עצתי" [מאירי]. המשמעות המעשית היא שהאדם מתייעץ תמיד עם התורה ומצוותיה כדי לדעת כיצד לנהוג [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], והיא משמשת לו כחברים וכיועצים נאמנים, בניגוד לשרים בשר ודם [רד"ק]. יתרה מכך, מתוך דבקותו בתורה, אין לו כל עצה אחרת מבלעדיה [מאירי].
מהות העצה שהתורה מעניקה רחבה ומגוונת. מצד אחד, העדויות מלמדות על כוחם של חוקי התורה להביא את ההשגחה הפרטית של ה', ולכן האדם מתייעץ עמן תמיד ופועל לאורן [מלבי"ם]. מצד שני, ההדרכה היא מוסרית ומעשית, במיוחד בהתמודדות מול אויבים: מצוות התורה שימשו כיועצים שמנעו מדוד המלך לנקום ולשפוך את דמם של רודפיו. התורה לימדה אותו כי המלבין פני חברו ברבים, כפי שעשו לו אויביו, עונשו חמור משל חוטאים אחרים ואין לו חלק לעולם הבא, וכי העונש שיקבלו בידי שמיים מספיק, ולכן אין לו צורך לפגוע בהם בעצמו [אלשיך].