המשורר מצהיר על אהבה עמוקה ובלתי מתפשרת למצוות ה', ומעמיד את השאיפה הרוחנית הרבה מעל להישגים החומריים הגדולים ביותר. המילה וּמִפָּז מתארת את הזהב הטוב והמובחר ביותר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המוקד הפרשני של הפסוק טמון במילה עַל־כֵּן, המעוררת את השאלה: מהי הסיבה לאותה אהבה עזה, וכיצד היא נקשרת למצבו של המשורר?
גישה מרכזית קושרת מילה זו למציאות של רשע ושבירת התורה. כאשר המשורר רואה את הרשעים מפרים את התורה ורודפים באובססיביות אחר בצע כסף וממון, הוא בוחר בדרך ההפוכה: הוא אוהב את המצוות ועוסק בהן יותר מן הזהב שאותו הרשעים כה מתאמצים להשיג [רד"ק]. מעבר לכך, ידיעתו כי עתיד לבוא יום של משפט ועונש מבהירה לו כי ההון החומרי הוא חסר תועלת. שום כסף וזהב לא יוכלו להציל את האדם מדין השמים או להביא לנקמה צודקת ברשעים, ולכן הביטחון האמיתי וההצלה מצויים רק במצוות ה' [מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי].
כיוון מחשבה אחר קושר את הפסוק להצהרת המשורר הקודמת, "עבדך אני". מכיוון שמבחינה מהותית לעבד אין כל בעלות על רכוש חומרי, שכן כל מה שהוא קונה שייך לאדונו, אין לו כל סיבה לבקש זהב. הקניין היחיד שהוא באמת יכול לאחל לעצמו הוא מצוות ה' [אלשיך]. מתוך עמדה זו של עבד, הוא אינו מבקש שכר חומרי של פז וזהב, אלא אך ורק את הבנת המצוות [אבן עזרא].
מנגד, ישנה גישה לשונית השוללת את הבנת המילה עַל־כֵּן כמסקנה ("לפיכך"), ומפרשת אותה במשמעות של "על אשר" או "בגלל ש". לפי פירוש זה, הפסוק אינו מתאר תוצאה אלא מהווה בסיס לבקשה: בגלל שאני אוהב את מצוותיך יותר מכל הון, ראוי שתלמד אותי כיצד לעשות את רצונך [רש"י].