לאחר פתיחת המזמור שבה דובר על ה׳ בגוף שלישי, מתרחש מעבר לפנייה ישירה ואינטימית אליו בגוף שני [ביאור שטיינזלץ]. הפנייה הישירה נועדה להדגיש את מקור הציווי: המילה אַתָּה מורה על כך שה׳ הוא זה שהחל ויזם את המצוות [אבן עזרא], ומאחר שהציווי מגיע ישירות מבורא עולם, אין להקל בו ראש כלל וראוי להתייחס אליו בחרדת קודש [מצודת דוד].
את המילה צִוִּיתָה ניתן להבין כמסירת הציווי דרך הנביאים [אבן עזרא], או כקביעה וגזירה מהותית של ה׳ המוטבעת בבריאה [מאירי].
הפרשנים מציעים מגוון משמעויות למונח פִקֻּדֶיךָ. ברמה הפשוטה, הכוונה היא למצוות ולחוקים באופן כללי [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים כי המונח מתייחס ספציפית למצוות התלויות בלב ובכוונה הפנימית [אבן עזרא, מאירי], או למצוות שכליות שההיגיון האנושי מחייב את קיומן, ולכן בני אדם שומרים עליהן באופן טבעי וללא פקפוק [מאירי].
גישה אחרת קושרת את המילה למושג פקדון: אלו מצוות, כדוגמת השבת והתפילין, המהוות עדות להשגחת ה׳, ובתוכן מופקדים וצרורים סודות יקרים כפנינים [מלבי"ם]. מנגד, יש הרואים בפיקודים אלו רמז למעשי גמילות חסדים. אלו הם "פקודיו" המיוחדים של ה׳, שכן הוא בעצמו מקיים אותם, כגון הלבשת ערומים, ביקור חולים וקבורת מתים [אלשיך].
הציווי לשמור את המצוות מְאֹד מעורר את השאלה מדוע נדרשת שמירה כה מוקפדת ורבה. תשובה אחת היא שהדבר נועד למנוע טעויות, כך שכל לבו של האדם יהיה נתון לחלוטין לקיום המצוות [רד"ק], וכן משום שהמצוות אוצרות בתוכן ערך רוחני יקר כל כך הדורש שמירה מעולה [מלבי"ם].
גישה נוספת מסבירה שריבוי המצוות והדרישה לשמור אותן נובעים מרצונו של ה׳ לזכות את עם ישראל, כך שתמיד תזדמן לידם מצווה. יתרה מכך, כל מצווה שאדם מקיים הופכת למלאך שומר, וככל שישנן יותר מצוות, כך האדם מוקף בשומרים רבים יותר [אלשיך]. לבסוף, קיים קשר עמוק בין המילה מְאֹד לבין בריאת העולם, שעליו נאמר "והנה טוב מאד": כשם שהעולם נברא במידת החסד, כך בני האדם, באמצעות שמירה קפדנית על מעשי החסד, מקיימים ושומרים על קיומו של העולם כולו [אלשיך].