קריאתו של המשורר בוקעת מתוך מצב של מצוקה קיצונית שבה הוא חש קרוב למוות. מתוך תהום זו הוא פונה אל ה' בבקשה לחיים ולהארה רוחנית, תוך הישענות על הבטחות אלוהיות.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות המצוקה המובעת במילה נַעֲנֵיתִי. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שמדובר בסבל ממשי, ייסורים קשים וצרות שבאו על המשורר [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], כאשר התוספת עַד מְאֹד מלמדת שהייסורים הביאו אותו עד לסף מוות [רד"ק]. לעומתם, פרשנים אחרים מפרשים את המילה מלשון עוני, שפלות והכנעה. לפי גישה זו, המשורר נעשה עני, מושפל ומוכנע לחלוטין, בין אם בשל צרת האויבים ובין אם כהכנעה טבעית כלפי שמיים [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי]. רש"י אף מוסיף כי אדם עני ומושפל נחשב כמת, ולכן מיד לאחר מכן מופיעה הבקשה לחיים. גישה נוספת קושרת את המצוקה לפגיעה מנטלית או שכלית. יש המפרשים זאת כחולי גופני המשבש וטורף את הדעת [רש"י], ויש המרחיבים זאת למצוקה רוחנית שבה הייסורים והצרות מטרידים את האדם, מונעים ממנו להתרכז בלימוד ובעיון, ומקשים עליו לכוון לאמת בדין [אלשיך].
מתוך תחושת המוות הפיזית, החברתית או השכלית, זועק המשורר חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ. בקשה זו מתפרשת בכמה אופנים. יש הסבורים כי המשורר מבקש מה' לקיים את הבטחתו האישית שניתנה לו בעבר על ידי נתן הנביא [רד"ק, מצודת דוד]. אחרים רואים בכך הפניה להבטחות כלליות יותר בתורה, כגון ההבטחה להחיות את רוחם של השפלים והנדכאים [מאירי], או הבקשה לזכות בחיים בזכות קיום המצוות, כפי שנאמר בתורה לגבי המצוות שאותן יעשה האדם וחי בהן [אבן עזרא, רד"ק]. מזווית שונה, יש המפרשים את הבקשה לחיים לא כהצלה ממוות פיזי, אלא כבקשה להארה שכלית. המשורר מבקש שדבר ה' יאיר את דרכו וינחה אותו פן יטעה בפסיקת הדין, שכן דיין שטועה נחשב כמי שחרב מונחת על צווארו וכאדם מת [אלשיך].