עמידתו של האדם מול יחס מזלזל או במצבי שפלות אינה גורעת מדבקותו במצוות ה'. המילה צָעִיר מתפרשת כאן במשמעות של קטן, שפל, או חסר ניסיון וידע [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מתוך המקורות עולות שלוש גישות מרכזיות להבנת פשר השפלות והביזיון שעליהם מדבר המשורר:
הגישה הראשונה תולה את הביזיון בלעג חיצוני של סביבה עוינת. המשורר מעיד כי הוא צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה בעיני צריו, וזאת דווקא משום שהוא שומר את מצוות ה' ומסרב להיגרר אחר מעשיהם [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. חרף הבוז שהוא סופג, הוא מצהיר כי פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי, בניגוד לאותם אויבים שכן שכחו את דרך הישר [רד"ק].
גישה שנייה מפרשת את הביזיון כענווה אישית מכוונת. לפי קו מחשבה זה, האדם מקטין את עצמו ומוכן להיראות שפל על מנת לשבת בענווה בין עוסקי התורה וללמוד מהם. מתוך עמדה נפשית זו, הוא זוכר את פיקודי ה', מתעמק בהם ומפלפל בהם ללא הרף [רש"י], כשהוא חש עצמו קטן וחסר חשיבות גם בעיני עצמו וגם בעיני אחרים [ביאור שטיינזלץ].
הגישה השלישית קושרת את הפסוק לסיפורו הביוגרפי של דוד המלך ולתקופת בחרותו. על פי פירוש זה, דוד מתאר את היותו הצעיר שבאחיו, אשר נדחה ונחשב לבזוי בעיניהם כשנשלח לרעות את הצאן. אף על פי שלהט הנעורים והיחס המזלזל שקיבל מבית - במקום הפינוק השמור בדרך כלל לבן הזקונים - היו עשויים להוביל אותו לכעס ולבעיטה במוסכמות, הוא התגבר על יצרו, שמר על דעתו צלולה ונותר נאמן לפיקודי ה' הדורשים מהאדם שלא להקפיד ולכעוס [אלשיך].