תהלים, פרק קי״ט, פסוק קמ״א

אדם השומר אמונים לה' ממשיך בדרכו גם כאשר הוא חש קטן, שפל וחסר ניסיון, ומעיד על עצמו צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה. שפלות זו עשויה לנבוע מלעג של סביבה עוינת, המבזה אותו דווקא בשל סירובו להיגרר אחר מעשיה הרעים. מנגד, ייתכן כי מדובר בענווה מכוונת, שבה האדם מקטין את עצמו בעיניו ובעיני אחרים כדי לשבת וללמוד תורה. תחושה זו משקפת גם את נעוריו של דוד המלך, שהיה דחוי וזלזלו בו אחיו, אך במקום לכעוס ולבעוט במוסכמות הוא התגבר על יצרו. בין אם הביזיון נכפה עליו מבחוץ ובין אם הוא נובע מענווה פנימית, המשורר מצהיר כי פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי, וממשיך לדבוק ולהתעמק במצוות ה'.