המשורר מציג את התנהגותו המוסרית כבסיס לבקשתו להגנה אלוהית. הוא עומד לפני ה' בהצהרת חפות, ומבקש שלא יופקר לידי מבקשי רעתו. באופן חריג, הפסוק משתמש בצירוף מִשְׁפָּט וָצֶדֶק, בניגוד לסדר המילים הנפוץ יותר במקרא "צדק ומשפט" [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבוססת על עקרון של מידה כנגד מידה. המשורר מצהיר, עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק, כלומר הוא מעולם לא עשק או ניצל אדם אחר. מתוך ביטחון בניקיון כפיו, הוא דורש שה' יפעל כלפיו בצדק הדדי ויגן עליו [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי]. הוא מתחנן בַּל תַּנִּיחֵנִי – אל תעזוב אותי ואל תמסור אותי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] לידי עֹשְׁקָי, שהם אותם אנשים גזלנים הרודפים אותו במטרה לקפח את זכויותיו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לעומת הפירוש הפיזי והחברתי, גישה נוספת מעלה את הפסוק למישור רוחני ופנימי. הבחירה המדויקת במילים בַּל תַּנִּיחֵנִי במקום בבקשת הצלה רגילה, רומזת למאבק פנימי. זוהי תחינה לה' שלא יעזוב את האדם להתמודד לבדו עם בחירתו החופשית, ללא סיוע אלוהי שישמור עליו מפני החטא [אלשיך].
לפי תפיסה זו, עֹשְׁקָי אינם אויבים בשר ודם, אלא כוחות רוחניים חיצונים, יצר הרע או כוחות הטומאה, שמטרתם להכשיל ולהחטיא את האדם [אלשיך, חומת אנך]. עשיית מִשְׁפָּט וָצֶדֶק מתפרשת כאן כפעולה רוחנית עמוקה שנועדה לייחד ולחבר את הספירות האלוהיות [חומת אנך]. המשורר מבקש שבזכות עבודתו הרוחנית, ה' יגן עליו באופן פעיל מפני אותם כוחות הרסניים, בדומה להכרזה הנשמעת בשמיים המזהירה את הכוחות השליליים להתרחק מאדם צדיק ומלימוד התורה שלו [אלשיך, חומת אנך].