התמסרותו הרוחנית יוצאת הדופן של המשורר מתבטאת בבחירתו לקטוע את שנתו ולהפוך את שעות החשכה לזמן של תפילה והודיה. בעוד שכל שאר בני האדם שרועים על משכבם וישנים [ביאור שטיינזלץ], המשורר מתגבר על יצרו ועל הצורך הטבעי במנוחה ומזדרז לקום [מאירי, מלבי"ם, אלשיך]. דוד המלך אף מעמיד את הנהגתו זו בניגוד לשאר מלכי העולם; בעוד שהם ישנים עד שעות הבוקר המאוחרות, הוא מתעורר בחֲצוֹת לַיְלָה, קם ממיטתו ומחבר מזמורי תהילים כדי להודות לה׳ [תורה תמימה, רד"ק].
ההודיה בחצי הלילה מתמקדת במִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. הפרשנים נחלקו במשמעותם של משפטים אלו. יש המפרשים כי הכוונה היא לחוקים ולמשפטים שהעניק ה׳ למשורר, אשר הם ישרים וצדיקים מצד עצמם [רד"ק, מאירי]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בביטוי זה התייחסות לעונשים ולמשפט הצדק שעושה ה׳ ברשעים ובשונאי נפשו של המשורר [אבן עזרא, מצודת דוד]. הלילה נתפס כזמן המיוחד שבו נעשה דין ברשעים, בדומה למכת בכורות שהתרחשה בדיוק בחצות, ולכן זהו העיתוי המתאים לקום ולהודות על כך [מלבי"ם]. על פי חכמי הסוד, השכינה מחלקת דינים בעולם עד חצות הלילה, ולכן המשורר קם בדיוק בעיתוי זה כדי להודות לה׳ על משפטי הצדק שחילק עד לאותו הרגע [אלשיך].