האדם המאמין מבטא ציפייה עמוקה וממושכת להתערבות אלוהית ולקיום ההבטחות שניתנו לו, מתוך הכרה כי מקור ההצלה היחיד נמצא בידי שמיים.
הביטוי עֵינַי כָּלוּ מתאר מצב של ציפייה מתמדת [ביאור שטיינזלץ], המבטאת תוחלת ותשוקה עזה שמתעכבת זמן רב, עד שהעיניים מתעייפות וכביכול "כלות" מרוב המתנה ארוכה [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. לפי גישה נוספת, משמעות הביטוי היא פשוט חמדה ותשוקה גדולה [מאירי].
הציפייה הזו מכוונת תחילה לִישׁוּעָתֶךָ, כלומר לחילוץ ממצוקה [ביאור שטיינזלץ] והצלה מידם של עושקים זדים. הציפייה לישועה זו נובעת מההכרה שאין להישען על עזרת בשר ודם, אלא על ה' בלבד [רד"ק, אבן עזרא]. מעבר למשמעות האישית, יש הרואים בכך בקשה לישועה רוחנית וכללית יותר: הכמיהה אינה רק להשתחרר מעול ומשעבוד, אלא לגאולת השכינה מהגלות ולהתגלות שמו השלם של ה' בעולם [אלשיך].
החלק השני של הציפייה הוא וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא להבטחות הצודקות שה' הבטיח למשורר בעבר, והוא מצפה לראות בהתגשמותן. לצד זאת, קיימים כיווני חשיבה נוספים להבנת המושג: יש המפרשים זאת כבקשה לקיום גזרותיו הצודקות של ה' שיעשו משפט בעושקים [אבן עזרא], ויש הרואים בכך ציפייה לדברי ה' שיורו לאדם את הדרך הנכונה להמשך חייו [ביאור שטיינזלץ]. ברובד רוחני עמוק יותר, האמירה שהמשורר משתוקק אליה היא עצם קריאתו של ה' אליו בתואר "עבדי", שכן עבורו, אין חירות גדולה יותר מאשר הזכות להיות עבד לה' [אלשיך].