מול רדיפות ומזימות של אויבים, המשורר מתאר כיצד אנשים זדוניים מנסים להפילו ברשתם תוך רמיסת חוקי ה'. המילה כָּרוּ משמעותה חפרו, והמילה שִׁיח֑וֹת מתפרשת כבורות ומלכודות, כאשר מבחינה דקדוקית היא נכתבת בחיריק אך משמעותה זהה למילה שוחות [רד"ק, מאירי]. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בחפירת בורות פיזיים, אלא במשל ליועצים המייעצים עצות רעות וחושבים מחשבות זדון כדי להפיל את האדם ברשתם [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
החלק השני של הפסוק, אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ, מסביר כי מעשיהם של אותם זדים מנוגדים לדרך התורה. חלק מן הפרשנים רואים בכך פגיעה כללית ביושר ובמשפט [מאירי], והפרה של מצוות מפורשות כמו "ואהבת לרעך כמוך" [מצודת דוד] או האיסור לשפוך דם נקי [רד"ק, אבן עזרא]. בהקשר ההיסטורי של דוד המלך, מדובר באנשים כמו דואג האדומי, שהשתמשו בלשון הרע ובשקרים כדי לעורר את קנאתו של שאול המלך ולגרום לו לרדוף את דוד [חומת אנך].
גישה פרשנית נוספת ומעניינת מפרשת את המילים "אשר לא כתורתך" כמאבק הלכתי ותיאולוגי. לפי קו מחשבה זה, הזדים אינם רק מתכננים להרוג את דוד, אלא חולקים על התורה ביד רמה ומנסים לפסול את הלגיטימיות שלו כמלך וכיהודי [רש"י, מלבי"ם]. הם "כורים לו בורות" על ידי העלאת טענות שקריות נגד היוחסין שלו, בטענה שהוא פסול לבוא בקהל משום שהוא צאצא של רות המואביה, תוך התעלמות מההלכה הקובעת שהאיסור חל רק על מואבי ולא על מואבית. בנוסף, הם מעלילים עליו שחטא באשת איש, ומתעלמים מכך שכל היוצא למלחמת בית דוד היה כותב גט כריתות לאשתו [אלשיך, מלבי"ם].