התמודדותו של האדם עם חולשותיו מלווה לא פעם בחרדה עמוקה מפני קלון ובושה. בפסוק זה, פורש המשורר את שבריריותו מול ה', כשהוא מבקש להשתחרר מאימת החרפה, ומוצא את נחמתו דווקא בהכרה בטוב הצפון במשפט האלוהי. המילה יָגֹרְתִּי משמעותה פחד ויראה [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבקשה הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי מתייחסת לבושת החטא. המשורר מתחנן למחילת עוונותיו כדי שאויביו לא יוכלו עוד לבזות אותו ולהשתמש בחטאיו כנשק נגדו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חלק מהמפרשים קושרים זאת להבטחה האלוהית להמשכיות זרעו של דוד, ומסבירים כי הבקשה היא שהחטא לא יהפוך לשטן מקטרג ולמקור של בושה עבור ילדיו ושושלתו אחריו [רד"ק, אלשיך, מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים את החרפה לא כתוצאה של חטא מן העבר, אלא כחשש עתידי: הפחד מפני הבושה שתבוא עליו אם ישגה ויסטה מדרך היראה [אבן עזרא]. זווית נוספת רואה בחרפה ביטוי לטרדות העולם הזה, המונעות מהאדם להגיע לשלמות רוחנית ולהבנה מלאה של החוקים, מצב הגורם לו לחוש בושה פנימית מול עצמו [מאירי]. פירוש מעניין אחר מציג תפיסה פסיכולוגית-אמונית, ולפיה עצם העובדה שהמשורר פוחד ודואג מפני העונש והייסורים, היא כשלעצמה חרפה עבורו. אדם בעל אמונה שלמה לא אמור לפחד, ולכן הוא מבקש מה' שיסיר ממנו את הבושה שבעצם קיומו של הפחד [אלשיך, מלבי"ם].
חלקה השני של הבקשה, כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים, מספק את ההצדקה לביטחון בה'. הפרשנים מסבירים את טיבו של משפט ה' במספר אופנים. ראשית, המשפט האלוהי טוב משום שה' משלב חסד בדין, ואינו מעניש את האדם במלוא חומרת העונש הראוי לו [רד"ק, מצודת דוד]. שנית, המשורר מקבל על עצמו את הדין ומכיר בהגינותו, מתוך הבנה שאדם השומר את חוקי ה' הטובים אינו ראוי לבושה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, גם כאשר משפטי ה' כוללים ייסורים ותוכחה, תכליתם היא טובה לחלוטין – לנקות ולטהר את האדם מעוונו. מתוך הבנה זו, לא רק שאין סיבה לפחד מהמשפט, אלא שאף ראוי לשמוח בו [אלשיך, אבן עזרא, מלבי"ם].