לאחר ההודיה על הטובה שה׳ כבר עשה עמו, פונה כעת המשורר לבקש טובה רוחנית ספציפית הנוגעת ללימוד התורה [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מבקש מה׳: טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי. רוב הפרשנים מסבירים כי טוּב טַעַם מתייחס להבנת הטעמים הפנימיים, העומק והעונג שטמונים במצוות התורה, בעוד שדַעַת היא היכולת השכלית הנדרשת כדי להכיל ולהבין טעמים אלו לאשורם [אלשיך]. גישה שונה מציג המלבי"ם, הקושר את הבקשה לפסוקים הסמוכים ומפרש כי הבקשה ללמוד טוּב טַעַם נועדה להעניק לאדם הדרכה בטרם יחטא בשוגג [מלבי"ם].
חלקה השני של הבקשה, כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי, מציג את היחס המורכב שבין אמונה להבנה שכלית. הפרשנים מסכימים כי אמונתו של המשורר אינה תלויה בהבנת טעמי המצוות, אלא היא קודמת לה. הוא כבר מאמין באמונה שלמה שה׳ הוא שציווה את המצוות ושהן משפטי צדק [רד"ק]. המאירי מפרש את המילה כִּי במשמעות של אף על פי, כלומר אף על פי שכבר האמנתי במצוות וקיימתי אותן גם ללא ידיעת טעמן, בכל זאת אני משתוקק לדעת ולהבין את דרכיך [מאירי].
על גבי תשתית זו מוסבר כי האמונה העמוקה היא זו שמעוררת את הרצון והצמא לדעת את טעמי המצוות [מצודת דוד]. יתרה מכך, לו היה האדם מבקש להבין את טעמי המצוות רק כדי שיוכל להאמין בהן, סביר להניח שבקשתו לא הייתה נענית. אך דווקא משום שהאמונה במצוות כבר קיימת ומוצקה, הוא ראוי לבקש מה׳ שיחננו בדעת ויחשוף בפניו את טעמיהן הפנימיים [אלשיך].