מתוך הכרה עמוקה באמת האלוהית, המשורר מצהיר על מחויבותו המוחלטת למצוות ומציג ניגוד חריף בין דרך התורה לבין דרכי העולם. הצהרה זו, הפותחת במילים עַל כֵּן, נובעת מתוך ההבנה הברורה כי ישנו שכר ועונש בעולם [מלבי"ם], או מתוך ציפייה לעת המשפט האלוהי [מצודת דוד].
הביטוי כָּל פִּקּוּדֵי כֹל מתפרש בקרב רוב הפרשנים כהתייחסות מקיפה לכלל המצוות. כפילות המילה "כל" באה להדגיש כי מדובר הן במצוות הכתובות במפורש בתורה והן בתקנות ובמנהגים הנהוגים בישראל [רד"ק], וכן שהמצוות הללו מקיפות ונוגעות לכל אדם בעל תבונה [אבן עזרא]. גישה שונה מציעה כי המילה "כל" רומזת לאוניברסליות של ההוראות השכליות, כדוגמת מציאות ה' ואחדותו, המוסכמות על כלל חכמי העולם [מאירי]. מזווית רוחנית עמוקה יותר, המילה "כל" מתייחסת לה' עצמו, שהוא השלם המוחלט. נשמת האדם היא חלק השואף תמיד להתחבר אל השלם, והמצוות הן הדרך הישרה המאפשרת לאדם לדבוק בבוראו [אלשיך].
לגבי המילה יִשָּׁרְתִּי, רוב הפרשנים מסבירים אותה מלשון יושר. המשורר מסדר את המצוות לפניו, הולך בדרכן [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון], ומצדיק אותן בגאון אל מול המזלזלים הטוענים שאינן משפט צדק [רד"ק]. יושר זה אינו מתבטא רק במעשה אלא גם בהבנה צלולה, שכן המשורר משיג בשכלו את אמיתותן המוחלטת של המצוות [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון אישור ושבח, כאילו נכתבה באות אל"ף במקום יו"ד, כלומר המשורר משבח ומפאר את המצוות [אבן עזרא].
הפסוק נחתם במילים כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי. מאחר שהמצוות מיישרות את האדם אל האמת, מתעוררת בקרבו דחייה ושנאה טבעית לכל דרך של שקר [מלבי"ם]. דרך השקר מפורשת כדרכם של המזלזלים בתורה [רד"ק], כדעות הכופרות באמונות הייחודיות של עם ישראל [מאירי], או כפיתויי היצר הרע. היצר נוטה להציג את הנאות העולם הזה כדבר רווחי ומושך, אף על פי שהן מטמאות את הנפש ומונעות ממנה את החיבור אל ה' [אלשיך]. לבסוף, הצהרה כנה זו של אהבת היושר ושנאת השקר משמשת עבור המשורר כזכות גדולה, שבזכותה הוא ראוי לסליחה ולרצון מאת ה' [רש"י].