המשורר מבטא דבקות מוחלטת במצוות ה', גם מתוך מציאות של סבל עמוק וייסורים המכלים את כוחותיו הפיזיים. רוב הפרשנים מסכימים כי התיאור מבוסס על משל ציורי: כְּנֹאד הוא שק עור או כלי המשמש לרוב לאחסון יין, ובְּקִיטוֹר משמעו בתוך עשן, חום והבל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כשם ששק עור התלוי בעשן הולך ומתכווץ, משחיר ומתייבש, כך עורו ובשרו של המשורר הפכו כחושים, תשושים ויבשים מרוב הצרות והלחצים המקיפים אותו מכל עבר [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
למרות המצב הקשה שבו הוא מתכווץ ומתבקע בייסוריו, הוא מצהיר: חֻקֶּיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי. השימוש המדויק במונח "חוקים" – מצוות שאין להן טעם מובן בשכל האנושי – נושא משמעות עמוקה. מתוך ייסוריו, המשורר סומך על ה' ומקבל את מצבו בתמימות מבלי להבין את סיבת הסבל, ממש כשם שהוא מקיים את החוקים מבלי לדעת את טעמם [אלשיך]. יתרה מכך, היובש הפיזי, התשת הכוח והצרות התמידיות גורמים בטבעם לשכחה, וקל במיוחד לשכוח מצוות שאין בהן היגיון גלוי. על כן, עצם העובדה שלא שכח את החוקים חרף מצבו הקשה, מהווה זכות גדולה שבגינה הוא ראוי לישועה [מלבי"ם].