קיום מצוות ה' אינו רק חובה, אלא מקור לזכות, להשגחה ולשכר המלווה את האדם בחייו. דברי המשורר מסכמים את התוצאה החיובית והטובה שזכה לה בזכות נאמנותו לדרך ה'. המילה זֹאת מעוררת את השאלה לאיזו טובה או זכות בדיוק הוא מתכוון, והפרשנים מציעים לכך מספר כיוונים שונים, הנעים בין המישור החומרי והשלטוני לבין המישור הרוחני והפנימי.
גישה אחת רואה בביטוי זֹאת הָיְתָה לִּי התייחסות למעמדו הרם של דוד. הגדולה שבה הוא נמצא כעת הגיעה אליו כשכר על שמירת המצוות [מצודת דוד]. על פי מדרש חכמים, הכוונה היא לעטרת המלכות שהלמה את ראשו באופן פלאי ומושלם. התאמה זו שימשה לעדות ברורה שעבורו ועבור זרעו ראויה המלוכה [רש"י, תורה תמימה].
לעומת זאת, יש המפרשים כי הטובה המדוברת היא הישועה וההצלה שזכה להן [מאירי, אלשיך], וכן הנחמה, השמירה והשמחה שמצא בתורה [ביאור שטיינזלץ]. ההצלה הגיעה אליו בבחינת מידה כנגד מידה: מכיוון ששמר את פקודי ה', שהם למעשה מידותיו של הקדוש ברוך הוא כגון רחמים וגמילות חסדים, זכה אף הוא לרחמים ולהצלה מאויביו [אלשיך].
גישה שלישית מתמקדת בהיבט הרוחני והאישי. הטובה שזכה לה היא למעשה ההשגחה האלוהית והידיעה הרוחנית שניתנו לו כמתנה, בבחינת "שכר מצווה מצווה" [רד"ק], או הטובה הכללית שליוותה אותו לאורך כל תולדות חייו [אבן עזרא].
כלל הטובות הללו, בין אם מדובר בעטרת מלכות, בישועה פיזית או בהשגחה רוחנית, הוענקו לו כִּי פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי, בזכות העובדה שהקפיד לשמור ולקיים את מצוות ה'.