זכירת ה׳ ושמירת מצוותיו אינן מוגבלות לשעות הפעילות והאור, אלא מלוות את האדם גם בשעות החשיכה, הבדידות והפחד.
המילה בַלַּיְלָה מתפרשת על ידי הפרשנים בשני נתיבים מרכזיים: המילולי והמושאל. במישור המושאל, הלילה מסמל עת של צרה ואפלה [רש"י, מאירי]. יש המקשרים זאת לאירוע היסטורי ספציפי בחיי דוד המלך, באותו לילה שבו היה נתון בסכנת חיים חמורה עקב עצת אחיתופל, אך ניצל בחסדי ה׳ [מלבי"ם]. במישור המילולי, הלילה מתואר כזמן של התבודדות, כאשר איש אינו נמצא מסביב [מאירי, ביאור שטיינזלץ]. זהו פרק זמן שבו האדם מתעורר משנתו, מחשבותיו פנויות וצלולות, ואין לו טרדות המסיחות את דעתו [רד"ק, מצודת דוד]. לחלופין, הלילה מציין את זמן השינה עצמו, שבו האדם אינו יכול לעסוק בתורה בפועל [אלשיך].
בזמן זה מצהיר המשורר: זָכַרְתִּי... שִׁמְךָ. זכירה זו כוללת התבוננות בגדולת ה׳ ובייחודו [אבן עזרא, רד"ק]. ההיזכרות בשם ה׳, המעיד על שליטתו המוחלטת בעולם, נוטעת באדם ביטחון ומונעת ממנו לשקוע בחרדות או להטריד את עצמו בחיפוש אחר דרכי הצלה מפני אנשים רשעים [מצודת דוד]. כמו כן, הזכירה מתייחסת למידת הרחמים של ה׳, שבזכותה ניצל האדם מסכנות [מלבי"ם]. בלילה, כאשר האדם ישן, זכירת השם משמשת גם כסגולה לשמירה והצלה, בדומה לקריאת שמע שעל המיטה [אלשיך].
מתוך זכירת השם, נובעת ההחלטה והתוצאה: וָאֶשְׁמְרָה תּוֹרָתֶךָ. הפרשנים מצביעים על קשרים שונים בין זכירת השם לשמירת התורה. גישה אחת רואה בשמירת התורה והימנעות מעבירות מעין סולם הכרחי שדרכו ניתן להתעלות ולהגיע להשגת ידיעת ה׳ [רד"ק]. גישה אחרת מדגישה את כוחה המגן של התורה: מתוך ההכרה בכך שההצלה מהסכנות באה בזכות התורה, האדם מבין שהיא מגינה עליו גם בזמנים שבהם אינו יכול לעסוק בה ישירות [מלבי"ם]. מבחינת לוחות הזמנים, יש הסבורים כי ההיזכרות בלילה מובילה לשמירת התורה ביום שלאחריו [אבן עזרא], בעוד אחרים רואים בכך רמז לקימה בחצות הלילה, שכן זהו הזמן המובחר והעיקרי לשמחת הלימוד ועסק התורה [אלשיך].