כמיהתו העמוקה של האדם לישועת ה' שזורה בקשר הדוק עם אהבתו ושמחתו בלימוד התורה. המילה תָּאַבְתִּי מבטאת תשוקה עזה ורצון עמוק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], עד כדי כמיהה מוחלטת שבה הנפש כמעט כלה ומתעלפת מרוב געגוע [אבן עזרא].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת הקשר והתלות שבין הבקשה לישועה לבין השעשוע בתורה. גישה אחת רואה בישועה מטרה רוחנית, ומפרשת את לִישׁוּעָתְךָ כישועת הנפש לחיי העולם הבא. לפי תפיסה זו, התורה היא השעשוע משום שהיא הדרך והאמצעי שיובילו את האדם להשגת אותה ישועה נצחית [רד"ק, מאירי].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את הישועה כהצלה ממצוקות העולם הזה. לפי כיוון זה, האדם משתוקק לישועה מהייסורים ומטרדת האויבים במטרה ברורה: כדי שיוכל להתפנות, ללא הפרעות וביטול, ולהפוך את התורה לשעשועו המרכזי [מצודת דוד, מלבי"ם]. לפיכך, הישועה אינה המטרה הסופית, אלא התנאי המאפשר את השמחה והשקיעה בלימוד התורה.