העולם הנברא כולו, על כל מורכבותו, כפוף למגבלות החומר והזמן, בעוד שחכמתו של ה' ותורתו הן אינסופיות ובלתי מוגבלות. הפסוק מעמת בין הסופיות של כל דבר ארצי לבין המרחב הרוחני האינסופי של התורה.
הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת המילה תִּכְלָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת סיום, השלמה או גבול של דבר. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון מידה [אבן עזרא], ויש המבחינים בינה לבין המילה קֵץ: בעוד שקץ הוא הסוף הפיזי של הדבר, תכלה היא התכלית והמטרה שלו [מלבי"ם]. גישה שונה לחלוטין קושרת את המילה תִּכְלָה למושגים של חמדה, השתוקקות וכיסופים [מאירי].
החלק הראשון של הפסוק, לְכָל־תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, קובע כי לכל דבר בעולם, תהא רמת מורכבותו אשר תהא, יש סוף וגבול, ועין השכל האנושי מסוגלת להכיר ולראות את קצהו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. לעומת זאת, החלק השני מכריז: רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד. למצוות ה' ולתורתו אין כל קץ או גבול.
כיצד באה לידי ביטוי רחבות זו של המצווה? הפרשנים מסבירים כי אף על פי שלמצוות עצמן ישנו מספר מוגדר וקבוע, הרי שהענפים היוצאים מהן, פרטי הדינים, הדקדוקים וסודות התורה מתרחבים לאין שיעור ודורשים פלפול והעמקה תמידיים. התרחבות זו מעידה על כך שהתורה אינה טבעית אלא חכמה רוחנית, שהיא מעל להשגתו המלאה של שכל אנושי [רד"ק, אלשיך, רש"י]. פירוש נוסף מציע כי המילה מִצְוָתְךָ המופיעה בלשון יחיד, מכוונת במיוחד ל"מצוות הלב", שהן אינסופיות במהותן, בניגוד למצוות המעשיות התלויות בגוף [רד"ק].
מתוך הבדל זה שבין הסופי לאינסופי, עולות תובנות רוחניות ופסיכולוגיות. בעולם החומרי, האדם שבע מחמדותיו ברגע שהוא משיג אותן, שכן יש להן קץ. אך בחכמת התורה, ככל שהאדם משיג ממנה יותר, כך הוא חושק ונכסף אליה יותר [מאירי]. יתרה מכך, בעולם המעשה, התכלית מושגת רק בסוף הפעולה, כאשר הדבר נגמר. אולם במצוות ה', מכיוון שהן אינסופיות ולא ניתן להגיע לסופן, התכלית מושגת בעצם ההליכה בדרכן, מתוך אמונה והרצון לעשות נחת רוח לה' [מלבי"ם].