המשורר חווה מצב של המתנה ממושכת ומייסרת לישועת ה', מתוך כמיהה עזה להתגשמות דברו.
הביטוי כָּלוּ עֵינַי הוא מטבע לשון מקראי המתאר אדם המשתוקק לדבר מה שמתעכב מלבוא [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מדובר בציפייה דרוכה ומתמדת, עד כדי כך שהעיניים "כלות" ומתעייפות מרוב המתנה לאורך זמן ללא ישועה. ממש כפי שאדם נושא את עיניו בציפייה לעזרה מאנשים בשר ודם, כך המשורר נושא את עיניו לעזרת ה' [רד"ק]. יש המציינים כי ביטוי זה ממשיך את הפסוק הקודם, ויוצר התפתחות מהכמיהה הפנימית והנעלמת של הנפש, אל הביטוי החיצוני והנראה של העיניים הכלות [אבן עזרא].
הציפייה הזו מכוונת לְאִמְרָתֶךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה להבטחתו של ה', כאשר המשורר מייחל לקיומה של הבטחה אלוהית שמתעכבת. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה במשמעות של גזרת ה' [אבן עזרא].
מתוך עומק הסבל והעיכוב, המשורר שואל בדריכות לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי. זוהי זעקה מתוך העוני והייסורים, המבטאת את המצוקה על הזמן הרב שחלף מבלי שנושע [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה פרשנית ייחודית מציגה את הפסוק על רקע אירוע היסטורי בחיי דוד המלך, כאשר המתין לאות האלוהי לפני שיצא להילחם באויביו, בעוד שחייליו עמדו בסכנת חיים מיידית מול חרבות שלופות. לפי פירוש זה, דוד היה מוכן למסור את נפשו ולא להמרות את פי ה' שציווה עליו להמתין. לכן, קריאתו "מתי תנחמני" אינה בקשה להינצל ממוות, אלא שאלה אל ה' כיצד ינחם אותו על כך שמסר את נפשו, למשל באמצעות תחיית המתים או גלגול נשמות [אלשיך].