החיבור העמוק אל מצוות התורה אינו מסתכם בקיום מעשי בלבד, אלא נובע מתהליך פנימי המשלב התבוננות, אהבה והרמוניה בין הגוף לרוח.
המושג עדותיך מתייחס ליסודות האמונה המקובלים [המאירי], וכן לסיפורי התורה המהווים עדות להשגחת ה', לשכר ולעונש [מלבי"ם]. שמירת העדויות הללו מתחילה ברובד הפנימי. כאשר נפשי מתבוננת ומעמיקה בהן, מתוך אותה התבוננות שכלית ורוחנית צומחת אהבה עזה כלפיהן [רד"ק].
אהבה זו, שבאה לידי ביטוי במילים וָאֹהֲבֵם מְאֹד, מעידה על כך שקיום המצוות נעשה מתוך אהבה טהורה, ולא מתוך יראת העונש [מצודת דוד]. יתרה מכך, מתוארת כאן מדרגה רוחנית יוצאת דופן של שלמות האדם. בניגוד למצב הרגיל שבו הנפש חושקת במצוות בעוד הגוף החומרי מתנגד להן, כאן הנפש ממתינה ומשתוקקת לעדויות ה', ובעקבותיה גם האדם עצמו – על כל חלקיו – אוהב אותן אהבה מוחלטת [אלשיך].
הפנמה ואהבה של עדויות אלו אינן נשארות רק בלב, אלא מהוות את הבסיס לקיום המצוות המעשיות, המכונות "פקודים". מצוות אלו, כדוגמת השבת והמועדים, משמשות כמעוררות זיכרון לאותן עדויות על חידוש העולם ונפלאות ה', ומחזקות באדם את ההכרה כי הוא פועל תמיד תחת השגחתו הפרטית של ה' [מלבי"ם].