קיומו של האדם בעולם הזה הוא זמני ושברירי, ותחושת הארעיות הזו מולידה דחיפות עמוקה להשגת חיבור רוחני בטרם יחלוף הזמן. מתוך הכרה זו, המשורר פונה אל ה' בבקשה להארה ולהדרכה רוחנית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ מבטאות את קוצר ימיו של האדם. האדם משול לעובר אורח או לתושב ארעי שאין לו מעמד קבוע בעולם, והוא אינו יודע מתי יגיע יום פקודתו לעזוב [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, המאירי]. מעבר לממד הזמן, מושג הגֵּר מקבל משמעויות נוספות הנוגעות למצבו הנפשי והרוחני של האדם. יש המדגישים את תחושת התלישות והבלבול, שכן הגר דומה לאדם התועה ושוגה בדרכים שאינן מוכרות לו [אבן עזרא].
גישה אחרת מתמקדת בשורש נשמתו של האדם. הנפש השכלית אינה תושבת טבעית של העולם החומרי, אלא היא באה מעולמות עליונים. בעולם הזה היא נמצאת במעמד של זרה, הכלואה בין כוחות החומר שמעכבים בעדה מלהשיג עניינים אלוהיים [מלבי"ם]. משום כך, האדם שואף תמיד לחזור למקור נשמתו ולמולדתה האמיתית [מצודת דוד]. תחושת זרות זו יכולה לנבוע גם מהתנתקות מהבלי העולם; אדם שעוסק בתורה לשמה חש שהעולם הזה הוא עראי עבורו, שכן מעייניו אינם נתונים לטובות חומריות [אלשיך].
מתוך תחושת ארעיות וזרות זו, נובעת הזעקה אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ. הפרשנים נחלקים בשאלה מהי בדיוק אותה הסתרה שהמשורר מבקש למנוע. מצד אחד, הבקשה מתמקדת בהבנה ולימוד. מכיוון שהחיים קצרים והגוף החומרי מגביל את ההשגה הרוחנית, האדם מתחנן שה' יעזור לו ויכין את לבבו להבין וללמוד את פלאי המצוות כל עוד הוא יכול [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם, המאירי].
מצד שני, הבקשה נוגעת לקיום המעשי של המצוות. מתוך ההבנה שהזמן קצוב וברוח האמירה "אם לא עכשיו אימתי", המשורר מבקש שה' יגלה לו מצוות נעלמות כדי שיספיק לקיימן בפועל [רש"י]. זווית ייחודית מוסיפה כי דווקא האדם ששקוע בהתלהבות בלימוד התורה, עלול להזניח את העשייה המעשית. לכן הוא מבקש שה' לא יסתיר ממנו את המצוות, אלא יזמן לו הזדמנויות לקיים אותן הלכה למעשה, כדי שלא יחסר לו מעשה המצוות לצד לימודו [אלשיך].