הקשר העמוק והרגשי שבין האדם ללימוד בא לידי ביטוי בחיבור בלתי פוסק, שבו אהבה עזה מתורגמת לעיסוק תמידי. המילה מָה בתחילת המשפט אינה מילת שאלה, אלא לשון הפלגה וריבוי, שמשמעותה "כמה רבה" או "עד מאוד" [אלשיך, מאירי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקיים קשר סיבתי ישיר בין חלקי המשפט: עוצמת האהבה לתורה היא זו שגורמת לכך שהיא תהפוך לנושא הדיבור והעיסוק המרכזי לאורך כל היום. זוהי אהבה המאפיינת תלמידי חכמים, המעוררת התרגשות עמוקה ומסירות [תורה תמימה].
ביחס למהותה של אהבה זו, יש המדגישים כי האדם אוהב את התורה דווקא משום שהיא תוֹרָתֶךָ – תורתו של ה׳. לימוד כזה, הנעשה לשמו ולשם נותן התורה, מעניק ללומד קניין נצחי [חומת אנך]. מזווית נוספת, מוסבר כי מתרחש כאן תהליך של התמזגות: בתחילה התורה היא של ה׳, אך בעקבות כך שכָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי, היא נטמעת באדם ההוגה בה ונקראת על שמו [אלשיך]. כמו כן, מודגש ייחודה של אהבה זו בכך שבדרך כלל, הרגל ועיסוק תמידי שוחקים את ההתלהבות, אך כאן, למרות הדיבור הבלתי פוסק בה, האהבה נותרת עצומה ואינה פוחתת [אלשיך].
באשר למילה שִׂיחָתִי, מעבר להבנה הפשוטה של מאמר פיו ועיסוקו התמידי של האדם, יש המבארים כי המונח "שיחה" מתאר דיבור אקראי, ספונטני ובהסח הדעת. לפי פירוש זה, האהבה לתורה היא כה מוחלטת, עד שאפילו שיחות החולין והדיבורים שאינם מכוונים מראש, עוסקים אך ורק בה [מלבי"ם].