הפסוק מציג ניגוד עמוק בין הפחד מבני אדם לבין יראת שמים, וממחיש כיצד יראה אמיתית מפני דבר ה׳ מגמדת כל איום מצד אויבים חזקים.
בתחילת הפסוק מוזכרים השָׂרִים, שהם אנשים חשובים או כאלו הנוהגים בשררה ושלטון [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, רומזת מילה זו לשאול המלך והנמשכים אחריו, או לאבשלום [רד"ק, מאירי]. המשורר מציין כי הרדיפה נגדו נעשתה חִנָּם, כלומר ללא כל סיבה, עוול או חטא מצדו שהצדיקו את הרדיפה [אלשיך, מצודת דוד].
למרות איומם של הרודפים, המשורר מצהיר כי וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי (מילה הנכתבת ברבים, 'ומדבריך', אך נקראת ביחיד [מנחת שי]). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפחדו הגדול של המשורר מדבר ה׳ וממצוותיו מבטל לחלוטין את הפחד מרודפיו. ככל שהיראה מה׳ גדולה יותר, כך מתגמד הפחד מבשר ודם, בדומה לאדם העומד מול אריה ואינו חושש מעקיצת דבורה [מלבי"ם].
לפחד זה מדבר ה׳ ישנם מספר היבטים שונים בקרב המפרשים. גישה אחת מסבירה כי החשש המרכזי הוא שהטרדתם הבלתי פוסקת של הרודפים תמנע ממנו לקיים את התורה [מאירי], או שתצליח להרחיק אותו מעבודת ה׳ [רד"ק]. מזווית אחרת, יראת ה׳ היא זו שבולמת את המשורר מלנקום ברודפיו, ואף שהיה בכוחו לפגוע בהם, פחדו מדבר ה׳ מנע ממנו לשלוח בהם יד [מצודת דוד].
גישה נוספת קושרת את הפחד לנבואות זעם ותוכחה ספציפיות. לפי פירוש זה, הפחד נובע מנבואות קשות שהופנו כלפיו, כדוגמת ההבטחה שתקום עליו רעה מתוך ביתו [רד"ק], או מדברי התוכחה הקשים של נתן הנביא שהוכיח אותו על חטאו [אלשיך]. לפי תפיסה זו, כאשר אדם נקי מעוון אין לו סיבה לפחד מרודפים בשר ודם, אך כאשר דבר ה׳ מעמיד אותו על חטאו, אז מתעוררת בלבו החרדה האמיתית [אלשיך].