ההתמודדות עם האשמות שווא ועם ניסיונות הטעיה מצד אנשי זדון מוצאת את מענה בחיבור העמוק ללימוד התורה. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה עִוְּת֑וּנִי נגזרת מלשון עוון [מצודת ציון], ומשמעותה היא שאותם זדים הרשיעו את המשורר על לא עוול בכפו והעמידו אותו בחזקת רשע [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הזדים לא רק האשימו אותו, אלא ניסו בפועל לעוות את דרכו ולהטות אותו מן הדרך הישרה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], או שניסו לעוות את שכלו בשקרים כדי למשוך אותו אל עבר הכפירה [מלבי"ם].
בראי חייו של דוד המלך, פרשנים קושרים פסוק זה למסע ההכפשות שחווה בעקבות מעשה בת שבע. הזדים היו מלבינים את פניו ברבים ושואלים אותו בהתרסה מהו עונשו של הבא על אשת איש [רש"י]. הם טפלו עליו שקר וכינו אותו "מעוות", כלומר חוטא שקלקולו אינו יכול להיתקן. על כך משיב דוד כי על פי חכמים, התואר "מעוות" שייך רק לתלמיד חכם שפרש לגמרי מן התורה. מכיוון שהוא ממשיך להגות בה, טענתם כלפיו קורסת והם יבושו [חנוכת התורה].
מול רשעותם, ההכרזה אֲ֝נִ֗י אָשִׂ֥יחַ בְּפִקּוּדֶֽיךָ מהווה עוגן של הצלה ובירור האמת. העיסוק המתמיד בתורה מציל את האדם מן החטא [מצודת דוד] ומונע מהזדים להצליח במזימתם להדיח אותו מדרך הישר [אבן עזרא]. יתרה מכך, הפיקודים עצמם הם אלו שמעידים על צדקתו של המשורר וחושפים את שקרנותם של אויביו [רד"ק, מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי גם אם ישנו חטא, הלימוד והשיח בחוקי ה׳ הם הכלי שדרכו לומד האדם כיצד לשוב בתשובה ולתקן את דרכיו [מאירי].