הפסוק מציג ניגוד חריף בין האמת והצדק המוחלטים המאפיינים את דרכי ה', לבין הרדיפה השקרית והעוול שמקורם בבני אדם. מתוך הפער הזה, בוקעת זעקתו של הנרדף המבקש ישועה.
ההכרזה כׇּל־מִצְוֺתֶ֥יךָ אֱמוּנָ֑ה מתפרשת בכמה רבדים. במישור המוסרי, הנהגתו של ה' את העולם ומצוותיו מושתתות על משפט, יושר והגנה על החלשים [רד"ק, מאירי], ותכליתן היא להורות לאדם לפעול באמונה ובאמת [אבן עזרא, מצודת דוד]. במישור התודעתי, המילה אמונה מבטאת את הנאמנות המוחלטת של האדם למצוות [ביאור שטיינזלץ]. יסוד קיום המצוות הוא עשייתן מתוך אמונה פשוטה ושלמה, ללא חקירות פילוסופיות או חיפוש אחר סברות שכליות [מלבי"ם]. רובד נוסף קושר את האמונה למסורת התורה שבעל פה. המצוות אינן מובנות מתוך הכתוב בלבד, אלא נשענות על קבלה העוברת מדור לדור. מסורת זו היא שקבעה את ההלכה המבחינה בין זכר לנקבה באיסור החיתון עם עמון ומואב, הלכה אשר הכשירה את ייחוסו של דוד המלך מרוּת המואביה [רש"י, אלשיך].
מול אמת אלוהית זו עומדים האויבים שעליהם נאמר שֶׁ֖קֶר רְדָפ֣וּנִי. הפרשנים מסכימים כי מדובר ברדיפת חינם שקרית, המהווה את ההפך הגמור מאמונת ה'. רדיפה זו לובשת פנים שונות: לעיתים האויבים עוטים אצטלה צדקנית וטוענים כי הם רודפים את המשורר בשל חטאיו וכדי לבער את הרע לשם שמיים, אך כוונתם שקרית לחלוטין [מצודת דוד]. לעיתים הם לועגים לאמונתו הפשוטה, מתפלספים על המצוות, ורודפים אותו דווקא בשל דבקותו התמימה בהן [מלבי"ם]. בנוסף, השקר מתבטא בעלילות אישיות שהופצו נגדו, כגון הניסיון לפסול את ייחוסו בשל מוצאו המואבי [רש"י], או האשמות שווא הקשורות לפרשת בת שבע [אלשיך].
מתוך המצוקה עולה הקריאה עׇזְרֵֽנִי. דווקא משום שציוויי ה' מבוססים על צדק עליון ועל הגנת העשוקים, פונה המשורר בבקשה לישועה מול אלו שרודפים אותו על לא עוול בכפו, כדי שיוכל להתגבר עליהם ולהינצל מן השקר [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].