המעבר מהפנמה אישית של התורה להפצתה ברבים עומד בבסיס הצהרתו של המשורר. לאחר שביקש מה' שילמד אותו את חוקיו, הוא מנמק את בקשתו בכך שהוא נוהג ללמד את משפטי פיך לאנשי דורו, ולכן אם ה' ילמד אותו, הדבר יועיל גם לאחרים [אבן עזרא, מצודת דוד].
אף על פי שבפסוק הקודם הצהיר המשורר כי צפן את האמרה בלבו, הפרשנים מסבירים כי אין בכך סתירה. דברי התורה נחקקים בלב פנימה, אך במקביל מבוטאים החוצה בשפתיים כדי לפרסם את שלמות התורה [מאירי], וכדי שהמשורר ירגיל את עצמו בהם ויוכל ללמדם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. על פי מדרש חז"ל, ההבדל נובע משלבים שונים בחייו: בטרם ניתנה לו הרשות לדרוש ברבים, שמר את הדברים בלבו, ומשקיבל רשות – ביטא אותם בשפתיו [מאירי].
הפרשנים מעמיקים במשמעות המילים בפסוק. המילה סִפַּרְתִּי אינה מציינת אמירה רגילה או הגדה בעלמא, אלא תיאור מפורט וארוך של דבר הידוע היטב לכל פרטיו [מלבי"ם]. המשורר מעיד כי הוא מספר את המשפטים כשהם שגורים בפיו בדיוק כפי שניתנו מסיני, ממש כפי שיצאו מפי ה' [אלשיך].
בנוסף, קיימת הבחנה דקה בין השפתיים לפה. הביטוי מִשְׁפְּטֵי פִיךָ רומז למשפטים הבנויים על יסודות החכמה העמוקה, המיוצגת על ידי ה"פה". המשורר לקח את החכמה האלוהית הזו, השיג אותה בבינתו ועיבד אותה עד שהפכה לידיעה ברורה, מוחלטת ומוחשית. ידיעה מוגמרת ומפורשת זו מיוצגת על ידי השפתיים, ולכן הוא מדגיש בִּשְׂפָתַי, כדי להורות שהגיע לדרגת דעת שבה הוא מסוגל לבטא את הדברים מן השפה ולחוץ בבהירות מלאה [מלבי"ם].