בקשת חיים מאת ה׳ מקבלת משמעות עמוקה כאשר עצם ההצדקה לקיום היא השאיפה להלל את הבורא. רוב הפרשנים מסכימים כי הבקשה תְּחִי נַפְשִׁי מתייחסת לחיים הפיזיים בעולם הזה. המשורר מבקש מה׳ שיעניק לו חיים וכוח [ביאור שטיינזלץ], לא לשם הנאה מתענוגות העולם, אלא אך ורק למען המטרה של וּתְהַלְלֶךָּ – כדי שיוכל להלל את ה׳ [מצודת דוד, מאירי]. ההלל מתואר כהגעה לידיעה אמיתית של אלוהות ה׳ [רד"ק], וזוהי משימה שניתן לבצע רק בחיים, שכן המתים אינם יכולים להלל את ה׳ [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המושג "נפשי" כבקשה על חייה הרוחניים של הנפש עצמה [מאירי]. זווית ייחודית נוספת רואה בפסוק טענה על הקשר שבין הגוף לנפש: לא ייתכן שהגוף יסבול ייסורים בעולם הזה כדי לטהר את הנפש, ולאחר מכן יירקב בקבר בעוד הנפש עולה להתענג ולהלל את ה׳. לכן, קיימת כאן ציפייה שגם הגוף יזכה לגמול [אלשיך].
בנוגע לסיום הפסוק, וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעְזְרֻנִי, הפרשנים נחלקו במשמעות המילה "משפטיך" וכיצד הם מסייעים לאדם. גישה אחת מפרשת שהכוונה היא למשפטים שה׳ עושה באויביו של המשורר. העונשים שיפלו על השונאים יצילו אותו מידם, וכך הוא יהיה פנוי וחופשי להלל את ה׳ [אבן עזרא, מצודת דוד]. גישה שנייה רואה ב"משפטים" את מצוות ה׳. המצוות מעניקות לאדם סדר טוב והנהגה מוסרית מעולה, והן משמשות כעין סולם שבעזרתו ניתן לעלות אל השלמות השכלית ואל ידיעת ה׳ [רד"ק, מאירי]. פרשנות שלישית מסבירה שהעזרה תגיע מצד מידת הדין והמשפט עצמה; מכיוון שמטרת חייו היחידה של האדם היא להלל את ה׳, הרי שעל פי שורת הדין מגיע לו לקבל עזרה אלוהית [מלבי"ם]. לבסוף, בהמשך לתפיסת הקשר בין הגוף לנפש, יש הרואים ב"משפטים" את ייסורי הגוף בעולם הזה, שנועדו לזכך את האדם [אלשיך].