ההתמסרות ללימוד התורה וחקירת מצוותיה אינה מגבילה את האדם, אלא דווקא מובילה אותו למצב של שחרור, ביטחון ומרחב. ההעמקה בדבר ה' מעניקה ללומד חופש פעולה וידיעה, ומשחררת אותו ממצרים רוחניים ושכליים.
הפרשנים מציעים מספר משמעויות למילים המרכזיות בפסוק. המילה דָּרָשְׁתִּי מתפרשת כבקשה וחיפוש [רש"י], או לחלופין כפעולה של ביאור והסבר [אבן עזרא]. המושג בָרְחָבָה מתאר הליכה במקום מרווח ופתוח, ללא מצוקה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה ב"הליכה ברחבה" תיאור של בהירות הלכתית ושכלית. ההליכה במקום רחב מסמלת את היכולת לנווט בתוך משפטי התורה ללא מכשול, בדומה לאדם ההולך בדרך רחבה ואינו נוטה ליפול [מצודת דוד]. כאשר האדם דורש וחוקר את טעמי המצוות לעומקם, ומשתמש במידות שהתורה נדרשת בהן במשא ומתן הלכתי, הוא מצליח לכוון לאמיתותה של תורה ולהלכה הפסוקה והמרווחת. זאת בניגוד לאלו שאינם מכוונים לאמת, שדרכם מתוארת כנתיבים צרים, דחוקים ומבלבלים [רש"י, אלשיך, חומת אנך].
מרחב זה מתבטא גם במישור האינטלקטואלי. התורה עצמה נמשלת למרחב עצום שהוא רחב מני ים. מתוך דרישת המצוות, האדם יוצא מתוך הלחץ והמצר של העיון והספקות הפילוסופיים, אל המרחב הפתוח של הידיעה הברורה והאמת השלמה [מאירי, אלשיך].
לצד הבהירות השכלית, הפרשנים מצביעים על כך שהמרחב הוא תוצאה של סיוע אלוהי. מכיוון שהמשורר דורש את פקודי ה' בתמידות, הוא בוטח בכך שה' יאיר את עיניו, יעזור לו בלימודו ולא ייתן לצעדיו להיות צרים [רד"ק, מצודת דוד]. המצוות מוגדרות ככוח עליון, והעיון בהן מושך סיוע מאת ה' להבנת האמת [אלשיך]. יתרה מכך, מכיוון שהמצוות מעוררות את הזיכרון של חסדי ה' ונפלאותיו, השכר על דרישתן הוא שה' עושה עם האדם חסדים ונפלאות, ומעניק לו חיים של הרחבה [מלבי"ם].
ברובד נסתר יותר, הפועל וְאֶתְהַלְּכָה רומז גם לטיול רוחני. בזכות העיסוק המתמיד בדברי אמת ודרישת התורה, זוכה האדם להתהלך ולטייל במרחבי גן עדן יחד עם השכינה [אלשיך].