המשורר מביע צער עמוק ובכי עז על חוסר השמירה של חוקי התורה. הביטוי פַּלְגֵי־מַיִם מתאר אמות ותעלות מים, הנקראות כך משום שדרכן להתפלג, להתפרד ולזרום לכיוונים שונים [מצודת ציון]. דימוי זה נועד להמחיש כיצד הדמעות זולגות בשפע רב כנחל [מצודת דוד].
באשר לשאלה על מי בדיוק המשורר בוכה ומדוע לֹא־שָׁמְרוּ את התורה, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים.
הגישה הראשונה והנפוצה גורסת כי המשורר בוכה על חטאיו שלו, מתוך חרטה עמוקה וחזרה בתשובה. לפי פירוש זה, המילה "שמרו" מתייחסת אל עֵינָי – כלומר, העיניים הן אלו שלא שמרו את התורה [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. העיניים נתפסות כגורמים המתווכים שמובילים את האדם לחטוא כאשר הוא תר אחר מה שנראה לו מושך [רד"ק, מצודת דוד, אלשיך]. [מלבי"ם] מקשר זאת באופן ספציפי לחטאו של דוד המלך עם בת שבע, ומסביר כי הבכי מעיד על תשובה שלמה וכפרה. [אלשיך] מוסיף כי הבכי העז על חטאי העיניים מבטיח שהן לא ישובו עוד לסורן.
מנגד, גישה שנייה מפרשת כי המשורר אינו בוכה על עצמו, אלא על אנשים אחרים – הרשעים והעושקים שלא שומרים את מצוות ה' [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. הוא מוריד דמעות מתוך דאגה וצער על אובדן נפשם של אותם חוטאים, שכן הוא יודע שאחריתם תהיה רעה והם יאבדו בעוונם [אבן עזרא, מאירי].