הקשר העמוק שבין לימוד מצוות ה', הגייתן בפה והפנמתן בלב, מהווה את התשתית להליכה בדרכיו. התבוננות פנימית וחיצונית זו מובילה את האדם ממחשבה ודיבור אל עשייה משמעותית.
המילה בְּפִקּוּדֶיךָ מתייחסת למצוות ה' [ביאור שטיינזלץ], ובפרט למצוות המפורטות והפרטיות המנציחות אירועים היסטוריים ספציפיים, כדוגמת הישיבה בסוכה או יציאת מצרים [מלבי"ם]. המילה אָשִׂיחָה משמעה דיבור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ואילו וְאַבִִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ משמעו התבוננות בדרכי ה'.
הפרשנים חלוקים לגבי מהותו של אותו דיבור המוזכר בפסוק. גישה אחת מדגישה את כוחו העצום של הדיבור הקולי. על פי תפיסה זו, הלימוד אינו יכול להסתכם בהרהור בלבד אלא דורש הגייה בשפתיים, שכן לדיבור יש מעלה עליונה שאותה אנו לומדים מה' עצמו, הפועל וגוזר גזרות בעולם באמצעות כוח הדיבור [חומת אנך]. מנגד, יש המפרשים כי הדיבור כאן הוא פנימי, שיח של האדם עם לבבו שבו נטועות המצוות [אבן עזרא]. זווית ייחודית מציג [אלשיך], המסביר כי דוד המלך בחר לעסוק ולשוחח במצוות של גמילות חסדים, כגון ביקור חולים וקבורת מתים. מכיוון שכמלך לא תמיד יכול היה לבצע פעולות אלו בגופו מבלי לפגוע באימת המלכות, העיסוק בדיבור ובלימוד של מצוות אלו נחשב לו כאילו קיימן בפועל.
ההתבוננות בדרכי ה', וְאַבִִּיטָה, אינה ראייה מהשפה ולחוץ, אלא כוונת לב עמוקה שמטרתה לקיים את המצוות וללכת בדרכי ה' הלכה למעשה [מצודת דוד]. התבוננות זו כוללת למידה ממידותיו של ה', כגון רחמנות וחסד, כדי להידמות לו ולהללו [אלשיך], וכן הבנה של השגחתו הפרטית דרך פרטי המצוות [מלבי"ם]. חלק מהתבוננות זו דורשת גם את ההכרה שדרכי ה' והכללים שקבע בעולמו הם ישרים וטובים לכלל האנושות, גם אם לעיתים הם נראים כמרעים לפרט מסוים, ממש כשם שגשם הוא ברכה לעולם אך עלול להזיק למיעוט [אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי תוצאתו של עיסוק תמידי זה [מאירי] במצוות היא שמחה גדולה. כאשר אדם מתבונן במצוות ומבין את טעמן, הוא משתעשע בהן והן הופכות למקור של ששון ושמחת לבב [רד"ק]. חיבור עמוק זה מונע מהמצוות להפוך למעשה שגרתי וחסר כוונה של "מצוות אנשים מלומדה", מבטיח שהן ישקעו בלב האדם ומונע ממנו לשכוח אותן לעולם [אלשיך, רד"ק].