הפניה אל ה' בבקשה לישועה ולחסד אינה נשענת על זכויותיו של האדם, אלא על הבטחתו המפורשת של בורא עולם. המשורר מביע ביטחון מוחלט בכך שהברית שנכרתה עמו תתקיים במלואה.
המילה וִיבֹאֻנִי משמעותה "יבואו אליי" [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה חֲסָדֶךָ נכתבה בכתיב חסר ללא האות יו"ד של לשון רבים, תופעה ייחודית במקרא, אך היא נקראת ומתפרשת בלשון רבים – חסדיך [רד"ק, מנחת שי, מאירי]. בקשתו של דוד היא שיבואו אליו חסדי ה' וישועתו, כְּאִמְרָתֶךָ – בדיוק כפי שה' אמר והבטיח לו [רוב הפרשנים].
הפרשנים מעמיקים בטיבה של אותה הבטחה אלוהית. הבטחה זו מתייחסת ספציפית לדבריו של נתן הנביא, שבישר לדוד על כינון מלכותו [מצודת דוד]. דוד בטח בהבטחה זו עד כדי כך, שידע כי ה' ייתן אות פומבי לכך שמחל לו על חטאיו, גם אם הדבר יקרה רק בימי שלמה בנו. אות זה נועד לבייש את אויביו של דוד, והוא נשען על הביטחון המלא בדבר ה' [חומת אנך].
גישה נוספת שופכת אור על מהות המושג חֲסָדֶךָ בהקשר של ההבטחה. מלכות בית דוד הושתתה מראשיתה על מידת החסד, ולא רק על זכות ומעשים. ההבדל המהותי הוא שהבטחה התלויה בזכות עלולה להתבטל אם האדם חוטא, אך ברית המבוססת על חסד נשארת לעולם; החוטא אומנם ייענש על מעשיו, אך החסד לא יסור ממנו. לכן דוד מבקש שהישועה תבוא מצד אותו חסד ראשוני שעליו נכרתה הברית, כך שההבטחה תישמר גם אם חטא [מלבי"ם].
מזווית משלימה, הבקשה לחסד מבהירה את עמדתו של דוד כעובד ה'. אף על פי שראוי לאדם לעבוד את בוראו שלא על מנת לקבל פרס, אין פירוש הדבר שהשכר אינו קיים. דוד יודע שהישועה העתידית, שתגיע בשיאה בימות המשיח, אכן בוא תבוא. הוא מכנה את השכר הזה "חסד", משום שכל גמול מאת ה' הוא למעשה חסד אלוהי, שכן איש אינו יכול להקדים את הבורא ולחייב אותו במתן שכר [אלשיך].