הפסוק מבטא הלך רוח של הודיה מתמדת ושבח לה' על הצדק המוחלט שבהנהגתו. המשורר מתאר שגרה של התבוננות בהשגחה האלוהית או בחוקי התורה, המעוררת בו רצון להלל את ה' שוב ושוב במהלך היום.
הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי שבע ביום. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה שבע אינה מציינת מספר מדויק, אלא משמעותה "פעמים רבות" או "הרבה" [רד"ק, מצודת דוד, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. השימוש במספר שבע נובע מכך שזהו מטבע לשון מקראי שגור לתיאור ריבוי, או לתיאור דבר מחזורי ששב על עצמו, בדומה לשבעת ימי השבוע [אבן עזרא, המאירי].
לעומת הגישה המטאפורית, פרשנים אחרים מזהים בביטוי זה התייחסות למספר מדויק של פעולות שבח יומיות. יש המפרשים שהכוונה היא לשבע הברכות הנאמרות בכל יום סביב קריאת שמע – שלוש בבוקר וארבע בערב [רש"י]. אחרים רואים בכך רמז לשבע תפילות – שלוש ביום וארבע במהלך הלילה [מלבי"ם]. גישה נוספת קושרת את המספר לשבע מצוות המקיפות את האדם בכל יום: תפילין של ראש, תפילין של יד, ארבע כנפות הציצית, ומזוזה בפתח הבית [תורה תמימה].
ביחס לביטוי על משפטי צדקך, הפרשנים מציעים מספר כיוונים מרכזיים. כיוון אחד רואה בכך שבח על עצם נתינת התורה וחוקיה הצודקים לישראל [מצודת דוד], ובפרט על דברי התורה הנמצאים בקריאת שמע [רש"י]. כיוון שני מתמקד בהנהגתו של ה' בעולם – המשורר מהלל את ה' על משפטיו הישרים [רד"ק], על האופן שבו הוא עושה משפט צדק בעולם [מלבי"ם], ועל מערכת הגמול והעונש האלוהית שעליה הוא סומך בביטחון [המאירי]. כיוון שלישי ואישי יותר קושר את משפטי הצדק להתמודדות עם קשיים: המשורר מהלל את ה' על ייסוריו מתוך שמחה וקבלת הדין [אלשיך], ומתוך אמונה בצדק האלוהי גם כאשר שרים ואנשי שררה רודפים אותו על לא עוול בכפו [אבן עזרא].