החיבור העמוק אל דבר ה' הופך את התורה והמצוות מחובה חיצונית לנחלה אישית ומשמחת המלווה את האדם בקביעות. המילה נָחַלְתִּי מבטאת זכייה בחלק וקניין [ביאור שטיינזלץ], והפרשנים מסכימים כי משמעותה כאן היא החזקה נצחית בתורה. המשורר נאחז בדברי ה' כשם שאדם מחזיק בנחלת אבותיו הקדמוניות, מבלי לעזוב אותה אפילו לרגע אחד [רד"ק, מצודת דוד, מאירי], וכך היא הופכת לקניין נצחי בנפשו [מלבי"ם].
באשר למשמעות המילה עֵדְוֹתֶיךָ, קיימות מספר גישות. גישה אחת רואה בה עדות היסטורית, כלומר הסיפורים והנפלאות שעשה ה' בעבר, המעידים על דרכיו, יושרו וחמלתו. אף על פי שמדובר באירועים שהועברו על ידי האבות, המשורר לומד אותם ושמח בהם כאילו היה עד ראייה באותם ימים [אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי העדות הן דווקא המצוות החמורות שבתורה, כמו שמירת השבת [אלשיך].
הקשר ההדוק למילה לְעוֹלָם נובע מתוך סוף הפסוק, כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה. ההיאחזות בנחלה היא נצחית דווקא משום שפקודי ה' משמחים את הלב [רד"ק]. לימוד תורה וקיום מצוות מתוך אהבה ושמחה מבטיחים שהאדם לא ישכח את תלמודו לעולם [חומת אנך]. מעבר לכך, שמחת הלב העמוקה בעולם הזה היא ההוכחה לכך שעדות ה' יישארו נחלתו של האדם גם לעולם הבא [אלשיך].