הקשר בין האדם לבוראו ולתורתו פועל כמערכת של כוחות מנוגדים: התקרבות לקוטב אחד משמעותה התרחקות בהכרח מהקוטב הנגדי. הפסוק מציג את הניגוד החריף הזה, דרך השימוש ההפוך והיפה במילים קָרְבוּ לעומת רָחָקוּ [אבן עזרא].
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה זִמָּה מתארת תועבה, מעשה רע, נבלה ומזימה שלילית. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהרשעים בחרו להידבק ולהתקרב אל אותה זימה, ומשום כך התרחקו מהתורה, שכן מדובר בשני מסלולים סותרים לחלוטין [רד"ק, מאירי]. למעשה, הם עוזבים את התורה במכוון כדי שיוכלו לחבור לעצת החוטאים [רש"י], ולא רודפים כלל אחר דברי התורה [מצודת דוד]. התרחקות זו גורמת להם להתעלם מן העונשים ההיסטוריים שהביא ה' על חוטאים בעבר, דוגמת אנשי המבול ופרעה [אבן עזרא]. מנגד, יש המסבירים את סדר הדברים הפוך: עצם ההתרחקות מהתורה היא זו שמובילה אותם אל הזימה מבלי שיבחינו בכך [ביאור שטיינזלץ].
לצד פירוש זה, קיימות שתי זוויות מבט ייחודיות על מהות ההתקרבות בפסוק. גישה אחת מפרשת את המילה קָרְבוּ כהתקרבות חברתית בין הרשעים לבין עצמם. על אף שלרוב אין דבר המחבר בין אנשי רשע, שכן כל אחד שקוע בתאוותיו הפרטיות ובוחר ברשעה אחרת, הרי שעצם המרד וההתרחקות מהתורה הם הגורם המשותף שמאחד ומקרב אותם זה לזה [מלבי"ם].
גישה אחרת מציגה פירוש מפתיע, ולפיו המילה קָרְבוּ מתארת דווקא התקרבות אל ה'. לפי פירוש זה, הפסוק מדבר על כוחה העצום של התשובה. גם אנשים שהיו בגדר רֹדְפֵי זִמָּה, חטא חמור השקול להפרת כל עשרת הדיברות, ושבגינו מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ לחלוטין, יכולים לחזור בתשובה. כאשר הם כובשים את יצרם ושבים אל ה' מאהבה, הם מתקרבים אליו במידה כזו שזדונותיהם הופכים לזכויות, והם מגיעים למדרגה רוחנית גבוהה מזו של צדיקים גמורים [אלשיך].