הכרת התודה על הזכות ללמוד תורה מביאה להתפרצות של שבח מתמיד. המילה תַּבַּעְנָה מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון דיבור ואמירה. עם זאת, דיבור זה אינו רגיל, אלא מבטא התמדה ורצף, בדומה למעיין נובע שמימיו זורמים ללא הפסק [רד"ק, מאירי]. המילה שְׂפָתַי מציינת את הדיבור החיצוני, להבדיל מהלשון המבטאת את הדיבור השכלי והפנימי [מלבי"ם].
המילה כִּי מתפרשת כאן במשמעות של "כאשר" – כלומר, כאשר ה׳ ילמד את האדם את חוקיו, אז שפתיו יביעו תהילה [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. עצם העובדה שה׳ בכבודו ובעצמו מלמד את האדם, היא כשלעצמה סיבה להלל ולשבח [ביאור שטיינזלץ].
מבחינת ההקשר הרחב של המזמור, לאחר שהמשורר התפלל וביקש שש פעמים קודם לכן "למדני חוקיך", כעת הוא מגיע להשלמה. הוא מובטח ששאלתו התקבלה, ובתפילתו השביעית הוא כבר אינו מבקש, אלא נותן שבח ותהילה על כך שה׳ אכן לימד אותו [מלבי"ם].
לימוד זה משפיע בצורה עמוקה גם על החומר והגוף. החוקים, במהותם, הם מצוות שטעמן אינו מובן מאליו, ולכן הגוף הפיזי אינו נוטה אליהם בטבעו. אך כאשר ה׳ מלמד ומעניק הבנה והארה רוחנית, בדומה לגילוי שהיה במעמד הר סיני, הגוף מתקדש עד כדי כך שאפילו השפתיים החומריות ששות ונובעות תהילה [אלשיך].