המשורר מבטא תחושה עמוקה של מצוקה פיזית ונפשית לנוכח התנהגותם של אלו שנטשו את דרך ה׳. המילה זַלְעָפָה מתארת חלחלה, פחד, רעדה ובעתה עזה שאוחזת באדם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בשאלה מהו בדיוק הגורם לאותה רעדה עזה שאחזה במשורר מפני הרשעים. גישה אחת מסבירה כי הפחד נובע מסיבה קיומית, שכן הרשעים קמו על המשורר, מחרפים ומקנטרים אותו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי החלחלה אינה נובעת מפחד אישי, אלא מזעזוע עמוק ותדהמה על עצם המעשה – כיצד מעיזים הרשעים לעזוב את התורה [אבן עזרא].
כיוון מחשבה נוסף קושר את הרעדה לאחריתם של החוטאים. המשורר רואה את שלוותם הנוכחית של הרשעים, אך גופו רועד מתוך ידיעה והבנה של חומרת העונש והמשפט המר הצפוי להם מאת ה׳ בסופו של דבר [רד"ק, מלבי"ם, מאירי].
באשר לזהותם של אותם חוטאים, הצירוף עֹזְבֵי תּוֹרָתֶךָ ממוקד באוכלוסייה ספציפית: אלו אנשים שעסקו בתורה בעבר ולמדו אותה, אך החליטו לנטוש אותה. סוג זה של רשעים נחשב לקשה ולמסוכן ביותר, וממנו נובעת היראה הגדולה ביותר של המשורר [אלשיך].