התמודדותו הפנימית של האדם מול פיתויי העולם דורשת ממנו הכרעה מודעת ופעילה. במקום להיסחף אחר נטיות הלב הטבעיות, בוחר המשורר להסיט את רצונותיו ומחשבותיו ממנעמי החומר, ולכוון אותם באופן מוחלט ובלעדי לעשיית רצון ה'.
המילה נָטִיתִי משמשת כאן כפועל יוצא, המבטא פעולה אקטיבית של הפניית הלב [אבן עזרא, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי מטבעו, הלב נוטה לפנות אל הבלי העולם הזה ותענוגותיו, ולכן המשורר נדרש להטות אותו בכוח בחזרה אל דרך התורה [רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. מעבר למשיכה הארצית, הלב גם עלול להתנגד לקיום החֻקֶּיךָ – אותן מצוות שאין להן הסבר שכלי מובהק. לכן, המשורר מחליט להטות את לבו ולהימשך אחריהן מתוך רצון טהור לעשות את רצון קונו, ללא פניות. יתרה מכך, עצם הזכות לקיים חוקים אלו ניתנת לאדם מאת ה' כגמול על מצוות אחרות שעשה, מעין שכר רוחני המושך אותו הלאה [אלשיך].
ביחס לביטוי לְעוֹלָם עֵקֶב, מציגים המקורות מספר כיווני פרשנות, הנגזרים ממשמעויותיה השונות של המילה עֵקֶב:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי משמעות המילה היא סוף וקצה, בדומה לעקב שהוא סופו של גוף האדם [מצודת ציון]. לפיכך, כוונת הפסוק היא להצהרת נאמנות נצחית: המשורר מקבל על עצמו לקיים את חוקי ה' לעולם, עד הקצה האחרון ועד סוף ימיו [רד"ק, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. יש אף שמסבירים כי המילים "לעולם" ו"עקב" הן מילים נרדפות שהוצמדו יחד כדי לחזק ולהדגיש את רעיון הנצחיות [מצודת דוד].
גישה שניה מפרשת את המילה עֵקֶב מלשון שכר וגמול. לפי פירוש זה, המשורר מפנה את עורפו לעסקי העולם הזה בעבור התכלית של השגת חיי העולם הבא, כך ששכרן של המצוות יהיה לו לעולם [אבן עזרא, המאירי, אלשיך].
לצד גישות אלו, קיימים פירושים נוספים: יש המבארים כי המילה עֵקֶב פירושה עקבות ושבילים, כלומר התחייבות ללכת לעולם בנתיבותיהן ובמעגליהן של המצוות [רש"י]. פירוש אחר מציע כי המילה לְעוֹלָם אינה מתייחסת לאורך חייו של המשורר, אלא לחוקי ה' עצמם, שהם יציבים ועומדים לנצח [אבן עזרא].