שאלת יסוד על הדרך שבה יכול האדם לנווט את חייו בטהרה, זוכה כאן למענה מעשי. השאלה נפתחת במילים בַּמֶּה יְזַכֶּה, כלומר כיצד יזכך ויצדיק האדם [ביאור שטיינזלץ], ובפרט הנַּעַר, את מסלול חייו.
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת דמותו של אותו נַּעַר. הגישה הפשוטה מתייחסת לאדם צעיר בשנים הנמצא בראשית דרכו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת רואה במושג זה ביטוי מטאפורי לאדם שדעתו עדיין אינה מיושבת ושלמה [אלשיך]. לפי גישה זו, דוד המלך מכנה את עצמו בענווה בשם זה, מתוך תחושה שהוא עדיין חסר ובלתי שלם, ושואף לברר כיצד יוכל לזכך את חייו מכל סיג [מאירי].
המוקד של תהליך הזיכוך מופנה כלפי אׇרְח֑וֹ, כלומר נתיבו של האדם. המלבי"ם מבחין בין דרך, שהיא המסילה הראשית המייצגת מידות כלליות כמו רחמים וענווה שאותן השכל האנושי יכול להשיג בעצמו, לבין אורח, שהוא השביל הצדדי והמסתעף. האורחות מייצגות את הפרטים הקטנים והמדויקים של ההתנהגות היומיומית, כגון למי לתת, כמה ומתי. פרטים אלו אינם ניתנים להשגה על ידי השכל בלבד, בוודאי לא על ידי נער שטרם השכיל, ולכן הדרך היחידה לזכך אותם היא באמצעות ההנחיה האלוהית.
התשובה לשאלה כיצד משיגים טהרה זו טמונה במילים לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההצלחה אינה תלויה בלימוד תיאורטי בלבד, אלא במעשה בפועל ובהליכה בדרך הראויה. חינוך למעשה זה כבר מגיל צעיר מבטיח שהאדם יישאר זך וישר גם בבגרותו, כאשר תלמודו ומעשיו יהיו שווים [רד"ק].
שמירת דברי ה׳ דורשת התבטלות וקבלת עול. משמעותה היא שהאדם אינו נמנע ממעשים רעים רק משום שאין לו רצון בהם, אלא הוא כובש את יצרו ופועל מתוך ציות מוחלט לציווי האלוהי [מצודת דוד]. יתרה מכך, השמירה כדבר ה׳ מבטאת קיום של המצוות כפשוטן, ללא התניה בהבנת הטעמים השכליים שלהן. קיום תמים כזה, המבוסס על ציות בלבד, מתאים במיוחד לנער שדעתו טרם התבססה [אלשיך]. מבחינה רעיונית, בקשה זו ממשיכה את ההקשר הקודם במזמור, ומהווה הצהרת מחויבות של האדם לשמור את חוקי ה׳ ככל יכולתו, גם אם אינו מצליח להגיע לשלמות מוחלטת [אבן עזרא].