לאחר שהוזכר אדם המרגיל עצמו ללכת בדרך ישרה, מודגשת כעת החשיבות שבשמירת המסורת ודרישת ה' מתוך שלמות פנימית ומסירות [אבן עזרא].
המילה נֹצְרֵי מפורשת לרוב כשומרי מצוות [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון], אך יש המדגישים כי נצירה מבטאת רמה גבוהה יותר של שמירה עצמית ומתמדת, שבה האדם פוקח את עיניו תמיד ואינו מסיח את דעתו מהמצוות [אלשיך]. כמו כן, זוהי שמירה תודעתית שבה האדם משמר את המצוות במחשבתו במטרה להעמיק בהן ולהבינן [רד"ק].
עֵדֹתָיו הן המצוות המהוות עדות לחידוש העולם, כדוגמת השבת והמועדים [מצודת ציון]. בנוסף, אלו הם הסיפורים המקראיים והמסורות שעברו מהאבות, המעידים על בריאת העולם וההשגחה האלוהית [אבן עזרא, מלבי"ם].
הפרשנים מצביעים על הקשר ההדוק בין שמירת העדות לבין היכולת לדרוש את ה'. בניגוד לחוקרים שחקירתם מלווה לעיתים בספקות, אלו ששומרים את העדות מתוך אמונה פנימית יכולים לגשת לחקירה האלוהית בביטחון גמור [מלבי"ם, מאירי]. משום כך, בְּכׇל־לֵב יִדְרְשׁוּהוּ – הם דורשים את תוכן הדברים ואמיתותם ללא כל פקפוק [מצודת דוד, מלבי"ם]. דרישה זו נעשית בלב שלם ואחיד, ללא כוונות זרות של רדיפת כבוד או בצע [רד"ק, אלשיך], תוך רתימת כל כוחות הנפש, ואפילו יצר הרע, לעבודת ה' [אלשיך]. מתוך אמונה שלמה זו, הם עומדים בתפילה לפני ה' בלב שלם, מתוך ביטחון שביכולתו לשדד את מערכות הטבע ולבטל גזרות [מאירי].