האדם עומד לעיתים קרובות בפני מאבק פנימי בין השאיפה להתעלות רוחנית לבין המשיכה אל החומר והרווח האישי. בקשתו של המשורר היא לסיוע אלוהי בכיוון הרצון הפנימי, כדי שיבחר בטוב לשמו ולא ממניעים זרים.
הפרשנים מסכימים כי המילה בָּצַע מבטאת אהבה, חמדה ורדיפה אובססיבית אחר איסוף ממון. רדיפה זו יכולה להתייחס לכסף שאינו כשר [ביאור שטיינזלץ], או להמולת החיים סביב העושר שאף אם אינה גזל ישיר, היא עלולה להוביל אליו בסופו של דבר [מאירי]. הבקשה הַט־לִבִּי היא תפילה לה׳ שימשוך ויכוון את הרצון הפנימי כך שיהיה תואם לתורה, וייתן בלב נטייה טבעית אליה ולא אל רדיפת העושר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג ניגוד ישיר בין שני אלה, מתוך הבנה שדברי ה׳ יקרים יותר מכל הון שבעולם [אבן עזרא]. על כן, האדם מבקש שלבו לא יהיה להוט לקבץ כסף, אלא יתמקד כולו בעסק התורה [רד"ק].
רובד עמוק יותר של הפסוק אינו עוסק רק בהתרחקות מתאוות ממון חומרית, אלא בזיכוך המניעים בקיום המצוות עצמן. המונח עֵדְוֹתֶיךָ מצביע על כך שהמצוות מעידות על השגחת ה׳ ועל השכר שהוא משלם לצדיקים. מתוך כך, קיימת סכנה שהאדם יטה את לבו לעבוד את ה׳ דווקא בגלל אותו רווח אישי ושכר עתידי. לכן מבקש המשורר לשמוח בעדות מצד עצמן, ולא בעבור התועלת והשכר שיצמחו לו מהן [מלבי"ם, אלשיך].
גישה ייחודית מרחיבה את אזהרת הפסוק גם למצבים שבהם לאדם יש כוונות דתיות לכאורה. לעיתים אדם חומד ממון מתוך מחשבה שהכסף ישמש אותו למטרות קדושות, כגון מתן צדקה או כיבוד שבתות וימים טובים. על כך הפסוק מלמד שעל האדם להפנות את לבו אל המצווה עצמה ולא אל האמצעים הגשמיים הנדרשים לקיומה. בנוסף, אל לו לאדם להתנות את קיום המצוות בכך שה׳ ייתן לו עושר תחילה כדי שיוכל לקיימן, וכן עליו להיזהר שלא לחפש רווח קל ולקיים מצוות על חשבון ממונם של אחרים [אלשיך].