יצא לכם פעם לבנות מגדל עצום ממשחקי הרכבה ולגלות שנגמרו לכם כל החלקים? או אולי לסיים לקרוא ספר אהוב ולהרגיש קצת עצובים שזהו, העלילה נגמרה? בעולם שלנו, לכל דבר יש סוף. אפילו לדברים הכי מורכבים וגדולים שאנחנו יכולים לדמיין יש גבול. זה בדיוק מה שכתוב כאן, שלכל תִּכְלָה יש קֵץ. המילה תכלה מתארת סוף או גבול של משהו, וקץ הוא הסיום שלו. כל דבר שאנחנו רואים או נוגעים בו בעולם הזה, בסופו של דבר מגיע לסיומו.
אבל אז מגיע החלק השני והמפתיע של המשפט: רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד. בניגוד לכל הדברים הרגילים בעולם, לתורה ולמצוות של ה' אין שום סוף ואין שום גבול. אולי תשאלו את עצמכם, הרי יש מספר קבוע של מצוות, אז איך הן לא נגמרות? התשובה היא שההלכות, הפרטים הקטנים והסודות העמוקים של התורה ממשיכים להתרחב עוד ועוד, ואי אפשר לדעת את כולם עד הסוף.
יש כאן גם סוד קטן על האדם: כשאתם מקבלים חפץ חדש או ממתק, ברגע שסיימתם איתו אתם כבר שבעים או שמתחיל לשעמם לכם. אבל התורה היא חכמה רוחנית עליונה. ככל שלומדים אותה יותר, כך רק רוצים לדעת עוד ולהתקרב אל ה'. במצוות של ה', לא צריך לחכות רק לסוף כדי להצליח, אלא עצם ההליכה בדרך, מתוך אמונה ורצון לשמח את ה', היא הדבר החשוב והאינסופי באמת.