קרה לכם פעם שהייתם במצב כל כך מלחיץ, עד שהייתם בטוחים שאין שום דרך לצאת מזה, אבל אז פתאום משהו קרה והכול הסתדר? דוד המלך חווה בדיוק רגע כזה. הוא ברח למדבר מפני שאול המלך שרדף אחריו. שאול והאנשים שלו התקרבו אליו מאוד והקיפו אותו מכל עבר. דוד היה בסכנה והרגיש פחד עצום.
בגלל הבהלה הגדולה והצורך לברוח מהר, דוד מתאר וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי. כלומר, מתוך הלחץ והחיפזון הוא מיהר להסיק מסקנות עצובות בלב שלו. הוא חשב נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. המילה נגרזתי מזכירה את כלי העבודה גרזן שבעזרתו חוטבים עצים. דוד הרגיש כאילו הוא נחתך ונותק מהעולם, ושה׳ הפסיק להשגיח עליו והשאיר אותו לבד מול האויבים.
אבל כשהוא מסתכל לאחור, דוד מבין שגם ברגעים הכי חשוכים ה׳ תמיד מקשיב, והוא אומר אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ. ה׳ שמע את תפילתו של דוד והציל אותו בדרך מופלאה. ממש ברגע האחרון הגיע לשאול שליח דחוף שהודיע לו כי פלשתים תוקפים את הארץ. שאול נאלץ לעצור את המרדף מיד ולעזוב את המקום. כך דוד ניצל, והבין שמעולם לא נשאר לבד.