תהלים, פרק ל״א, פסוק כ״ג

כאשר דוד נמלט משאול המלך והוקף על ידי אנשיו בסכנת חיים, הוא מודה כי וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי, כלומר מתוך הבהלה ומצוקת הבריחה הוא מיהר להסיק מסקנות של ייאוש. באותם רגעים הוא חש כי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, כאילו נגזר ונכרת מן העולם בגרזן, ושה' סילק ממנו את השגחתו והפקירו לגורלו ולחסדי אויביו. אולם במבט לאחור הוא מכיר בכך שההצלה הגיעה ומצהיר אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ. ה' שמע את תפילתו והוכיח כי הוא עדיין חפץ בו, בין אם על ידי התערבות בדרך הטבע שאילצה את שאול לעצור את המרדף, ובין אם דרך מענה ישיר באורים ותומים שהורה לדוד כיצד להימלט.