תהלים, פרק ע״ד, פסוק א׳

פיוט זה, הפותח במילה מַשְׂכִּיל המעידה על כוונה לעורר את הלבבות, מהווה קינה נבואית על חורבן בית המקדש והתארכות הגלות. המשורר שואל בכאב לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח, כלומר מדוע ה' הרחיק את עמו למשך זמן כה רב עד שנדמה כי זו עזיבה מוחלטת, או שמא מדובר בנטישה זמנית שכעסה טרם שקע. הוא ממשיך ותוהה מדוע יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ, תוך שימוש בדימוי אנושי לעוצמת כעס של אדם שגופו מתחמם ועשן יוצא מנחיריו, כדי לשאול מדוע ה' ממשיך לכעוס על עם ישראל שהם צאנו. זעקה זו מקבלת משמעות כפולה לאור התפיסה שבזמן החורבן ה' כילה את אש כעסו בעצים ובאבנים של המקדש כדי להציל את העם, ומכאן עולה התמיהה מדוע העשן שנותר מאותה אש עדיין ממשיך לפגוע ולכלות את הצאן.