רות, פרק א׳, פסוק י״ג

יצא לכם פעם להבין שמשהו שאתם מאוד מקווים לו פשוט לא יכול לקרות, ושעדיף להפסיק לחכות? כך בדיוק מרגישה נעמי כשהיא מדברת עם הכלות שלה, רות ועורפה. היא מנסה לשכנע אותן באהבה לחזור הביתה, ומסבירה להן בהיגיון שאין להן למה לחכות. נעמי שואלת אותן האם באמת תְּשַׂבֵּרְנָה, כלומר, האם תמתינו ותקוו שיוולדו לי בעתיד בנים חדשים שתוכלו להתחתן איתם כשיגדלו? הרי זה ממש לא הגיוני לחכות לילדים שעוד לא נולדו. היא ממשיכה ושואלת האם בגלל התקווה הרחוקה הזאת תֵּעָגֵנָה. המילה הזו מזכירה עוגן של אונייה. ממש כמו שעוגן כבד נזרק לקרקעית הים ותוקע את הספינה במקום כדי שלא תזוז, כך נעמי שואלת את הכלות שלה אם הן יעצרו את החיים שלהן ויישארו תקועות במקום בלי יכולת להתחתן שוב. לכן היא מבקשת מהן בפשטות: אַל בְּנֹתַי, אל תלכו איתי ואל תחכו לתקוות שווא שלא יתגשמו. נעמי משתפת אותן בצער העמוק שלה ואומרת כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם. היא מסבירה שהמרירות והכאב שלה גדולים אפילו יותר משלהן, כי היא איבדה גם את בעלה וגם את הילדים שלה. היא אומרת בעצב שיָצְאָה בִי יַד ה', כלומר שהצער הגדול הזה הוא גזירה שהגיעה ישירות מאת ה', ולכן היא מרגישה חסרת אונים ומבקשת מהן להמשיך הלאה ולבנות את חייהן מחדש בלעדיה.