יצא לכם פעם לחזור למקום שבו כולם מכירים אתכם, אבל השתניתם כל כך עד שאנשים בקושי מזהים מי אתם? זה בדיוק מה שקרה לנעמי. אחרי מסע ארוך ומעייף ממואב, נעמי ורות מגיעות סוף סוף ליהודה. התורה כותבת על ההליכה שלהן את המילה שְׁתֵּיהֶם. המילה הזו מסתיימת באות מם, שמתאימה בדרך כלל לבנים. למה? כי באותם ימים היה מסוכן לשתי נשים ללכת לבד בדרכים. לכן, הן שינו את הבגדים שלהן ולבשו בגדי גברים כדי שאנשים זרים לא יזהו אותן, וה' באמת שמר עליהן בדרך.
בעבר, נעמי הייתה יוצאת מביתה כמו אישה עשירה מאוד, מוקפת במשרתים. כעת, היא חוזרת ענייה וחסרת כול, ורק כלתה רות צועדת לצידה. ברגע שהן נכנסות לבית לחם, קורה דבר מדהים: וַתֵּהֹם כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן. כלומר, העיר כולה רעשה והייתה בהמולה גדולה. איך יצא שכל תושבי העיר היו בחוץ בדיוק באותו רגע? זו הייתה השגחה מדויקת של ה'. באותו יום נערכה הלוויה לאשתו של בועז, מנהיג העיר. כולם יצאו כדי ללוות אותה, ובדיוק אז נכנסו נעמי ורות. כך יצא שכל העיר ראתה אותן יחד.
נשות העיר הסתכלו בתדהמה ושאלו הֲזֹאת נָעֳמִי. האם זו באמת אותה אישה שהכרנו? הן זכרו את נעמי כאישה עשירה שנוסעת בכרכרות מפוארות ופניה מאירות, וכעת הן רואות אישה ענייה, יחפה, שפניה נראות חולות ועייפות מרוב קושי. השם נעמי אומר שמעשיה נאים וטובים, והאנשים בעיר לא הבינו איך קרה לה דבר כזה. הם הבינו שזה קרה מפני שמשפחתה בחרה לעזוב את ארץ ישראל כשהיה קשה, במקום להישאר ולעזור לעניים ברכוש הרב שהיה להם. נעמי שמעה את הדברים, והסכימה בליבה שה' שפט אותה בצדק.