ברגע משבר עמוק, המגמה מתהפכת וההשגחה העליונה מתערבת באופן גלוי להצלת ישראל. לאחר שחצי מהעיר ירושלים כבר יצאה לגלות, ה' עוזב כביכול את מקומו בשמים מתוך קנאה לעמו, ומתגלה כדי להילחם באויביהם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. השימוש בשם ה' המפורש, המייצג את מידת הרחמים, מלמד כי רשעותם של הגויים גורמת לכך שמידת הרחמים עצמה נהפכת למידת הדין ויוצאת להילחם בהם [צוארי שלל].
פעולת וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם תתבצע בכמה מישורים. המלחמה לא תוגבל רק לאזור ירושלים, אלא תחל כמגפה שתכה בגויים בארצות מוצאם ותשמיד אותם, ורק לאחר מכן הם ייפלו בארץ ישראל [אהבת יהונתן]. בשדה המערכה עצמו, ה' יטיל מהומה בקרב הלוחמים, כך שהם יפנו את נשקם זה אל זה ויהרגו איש את אחיו [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי ההשוואה כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (כאשר המילה קְרָב משמעותה מלחמה [מצודת ציון]), מכוונת לנס קריעת ים סוף. כשם שבים סוף ה' נלחם במצרים שרדפו אחרי ישראל, הטביע אותם והעניק לישראל את שללם, כך יקרה גם לעתיד לבוא [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד].
ההקבלה לים סוף אינה רק היסטורית, אלא מצביעה על אופי המלחמה. בדרך כלל, ה' מעניש את שר האומה בשמים, ואילו האומה עצמה מובסת בארץ על ידי צבא אנושי. אולם, בים סוף ובמלחמת העתיד, ה' פועל ישירות בשתי החזיתות: הוא משפיל את השרים למעלה והורג את הגויים למטה בעצמו [צוארי שלל]. הבדל נוסף טמון בבחירת המילה קְרָב. בעוד ש"מלחמה" יכולה להתנהל מרחוק באמצעות ירי חיצים או אבנים, "קרב" מתאר מאבק פנים אל פנים מקרוב. מכאן עולה שה' לא יילחם באויבים מרחוק באמצעות סיבות טבעיות עקיפות, אלא "מקרוב", בכוח נסי ישיר וללא אמצעים [מלבי"ם].