הסירוב להכיר במלכות ה' ולהשתתף בעלייה לרגל לעיר ירושלים בעידן הגאולה, גורר אחריו השלכות הרסניות הבאות לידי ביטוי בענישה אלוהית. הפרשנים מסכימים פה אחד כי המילה חַטַּאת אינה מכוונת לעצם החטא או העבירה, אלא משמעותה היא העונש, הפורענות והגמול על החטא.
באשר לאופן חלוקת העונשים בין מצרים לשאר אומות העולם, מתקיימות מספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית [רד"ק ומצודת דוד] מחלקת את הפסוק לשניים ומבחינה בין העונשים: חַטַּאת מִצְרָיִם היא עונש המגפה, שכן ארץ מצרים אינה זקוקה למי גשמים, ואילו וְחַטַּאת כָּל־הַגּוֹיִם היא העונש של עצירת הגשמים.
לעומת חלוקה זו, יש הסבורים כי המגפה אינה נחלתה הבלעדית של מצרים. גם אומות אחרות השוכנות על מקורות מים ונהרות המשקים את אדמתן, לא יינצלו מעונש המגפה [אבן עזרא]. יתרה מכך, יש הטוענים כי חטאה של מצרים גדול יותר משום שהמצרים השתתפו במלחמת גוג ולא למדו מוסר. בשל כך הם נענשים במגפה, שהיא מכה קשה יותר מעצירת גשמים, ובעטיים עונש המגפה יתפשט ויפגע גם בכל שאר הגויים [מלבי"ם].
גישה שונה בתכלית מציעה כי אין לפצל את העונשים כלל, אלא מדובר בענישה כפולה ומשולבת לכלל העמים. מאחר שה' נלחם באויביו בשני אופנים – במגפה ובגשם זלעפות של אש וגפרית – נקבע כי כל אומה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת תיענש בשתי המכות יחד כזכר לאותה מלחמה. לפי תפיסה זו, הפסוק מדגיש כי המגפה היא עונש כולל ומשותף לכולם, וגם מצרים, שאינה מושפעת מהיעדר גשם, לא תוכל לחמוק ממכת המגפה שתבוא עליה ועל שאר הגויים בנוסף לעצירת המטר [אברבנאל].