לאחר תיאור ישועת ה' את עמו, התמונה מתהפכת ומציגה את עונשם המופלא והמחריד של צבאות האויב. מהלך המלחמה האלוהית נגד האומות שהגלו את ירושלים לא יתנהל בדרך טבעית, אלא באמצעות ענישה גופנית קשה וייחודית שנועדה להשאיר פליטים שיספרו את גבורות ה' בעולם [אבן עזרא, רד"ק ומלבי"ם]. גישה נוספת רואה במילה וְזֹאת רמז לתורה; האומות נענשות על כך שדחו את התורה, בעוד שעל עם ישראל היא מגנה [נחל שורק].
הפסוק מפרט את אופי הַמַּגֵּפָה, מונח שמשמעותו הכאה או מכה [מצודת ציון]. מכיוון שה' בעצמו הוא זה שמכה את העמים אֲשֶׁר צָבְאוּ, כלומר שאספו את חילם וצרו על ירושלים [מצודות ושטיינזלץ], הוא אינו ממית אותם מיד אלא מייסר אותם ייסורים קשים המותירים אותם בחיים כדי שיסבלו [אהבת יהונתן].
העונש מתואר במילה הָמֵק, שפירושה המסה, ריקבון או נשירת איברים [רש"י, מצודת ציון ושטיינזלץ]. הייאוש והאימה מתעצמים נוכח המילים וְהוּא עֹמֵד עַל־רַגְלָיו. רוב הפרשנים מסכימים כי הפלא במגפה זו הוא שהאויבים לא ייפלו למשכב במיטת חולי, אלא בשרם יירקב ואיבריהם ינשרו בעודם חיים, עומדים ומהלכים על רגליהם, עד שיצפו למוות שיגאל אותם מייסוריהם.
מעבר לפגיעה הכללית בגוף, הפסוק מתאר פגיעה ממוקדת בשני איברים:
וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן: עיניהם יימסו וינזלו ממקומן, כך שייוותרו רק חורים ובקיעים ריקים בגולגולת [רד"ק, מצודת ציון וצאינה וראינה]. יש המבארים כי עיניהם יימסו מרוב עוצמת האור האלוהי שיתגלה כשה' יעמוד על הר הזיתים [אהבת יהונתן].
וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם: לשונם תימס בתוך פיהם כעונש על כך שעסקו בכישוף [אהבת יהונתן].
כתוצאה מהמסת העיניים והלשון, האויבים יאבדו לחלוטין את היכולת לראות, לאכול ולדבר [אברבנאל].