תקופת הגאולה העתידית מתוארת כזמן של תמורה קוסמית והיסטורית, רגע שבו הגבולות המוכרים של טבע, זמן, אור וחושך מיטשטשים, ומפנים את מקומם להנהגה אלוהית חדשה.
הנביא פותח בהכרזה וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד. מושג זה מתפרש כיום רצוף שאינו מחולק לזמנים שונים של בוקר, צהריים וערב [מצודת דוד, מלבי"ם], או כיום מיוחד המיועד אך ורק לגילוי גבורותיו ונפלאותיו של ה' [רד"ק, אברבנאל]. יום זה ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַיהֹוָ֖ה, כלומר, רק ה' לבדו יודע מתי בדיוק הוא יתרחש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אפשרות אחרת היא שכאשר יגיע היום, הכול יכירו וידעו שזהו אכן יומו של ה' [ביאור שטיינזלץ]. יש הרואים בביטוי זה רמז לתקופה שלמה, "יומו של הקדוש ברוך הוא", המסמלת אלף שנים המיועדות להכנת הישועה [רש"י].
מצבו של זמן זה יהיה פלאי – לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מתפצלת בין פירוש פיזי-טבעי לפירוש מטאפורי-רוחני. במישור הפיזי, יש הסבורים כי מזג האוויר ביום הדין יהיה כה סוער ומעונן, מלווה באש וגופרית, עד שהמצב לא ייראה כיום מואר אך גם לא כלילה חשוך [אבן עזרא, אברבנאל]. פרשנים אחרים מסבירים שהחלוקה הטבעית ליום ולילה, התלויה בזריחת ושקיעת השמש והירח, תתבטל לחלוטין. במקומה יאיר אור אלוהי תמידי ובלתי משתנה, שאינו שייך לקטגוריות המוכרות לנו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
במישור המטאפורי, היום והלילה מסמלים מצבים של חסד ודין. התקופה תהיה תקופת מעבר מבלבלת, שבה בני האדם לא ידעו להבחין מיד אם האירועים מבשרים טובה כיום או רעה כלילה [מצודת דוד]. מציאות זו לא תהיה מוארת ומושלמת כאורו של העולם הבא, אך היא גם לא תהיה חשוכה כצרות שעבוד הגלויות של העבר, אלא מצב ביניים של ימות המשיח [רש"י, רד"ק]. גישה נוספת קושרת את המצב ליום הדין של אומות העולם: מכיוון שהמלאכים אומרים שירה רק ביום, ואין הם אומרים שירה בשעה שה' עושה דין ומאבד את האומות, היום מאבד את הגדרתו הרוחנית הרגילה. בנוסף, כדי שה' יוכל לשפוט בו-זמנית גם את העמים עובדי השמש (הנידונים בלילה) וגם את עובדי הירח (הנידונים ביום), המציאות חייבת להיות מעורבת וחסרת זמן מוגדר – לא יום ולא לילה [אהבת יהונתן].
הפסוק נחתם בהבטחה מפתיעה: וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר. בניגוד מוחלט לחוקי הטבע, דווקא בשעה שהשמש אמורה לשקוע והחשכה צריכה לרדת, יפציע אור בהיר וגדול של השגחה אלוהית [אבן עזרא, אברבנאל, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו משל עמוק לתהליך הגאולה: ה"ערב" מסמל את שיא הצרה, החורבן, הגלות והמלחמות בירושלים. דווקא מתוך החשכה הגדולה ביותר של ישראל, יצא ה' להילחם באומות, ואור הישועה יזרח לפתע ויביא להכרה בטוב האלוהי [רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה, מצודת דוד]. כשם שבליל יציאת מצרים האיר ה' את החשכה באור גדול כדי לדון את ישראל לזכות ולגאול אותם, כך גם לעתיד לבוא, בעת הצרה הגדולה, יבקע אור אלוהי לעת ערב שיכריע את הדין לטובת עם ישראל ויביא למפלת אויביהם [אהבת יהונתן].